מעניין את סבתא שלי

מה תורם אורי אורבך לחיינו? מה מוסיף לשיגרת יומנו הדוס המשופם, הלץ טוב-המידות, הבדחן מטעם עצמו – מי שכמו רובם המכריע של כותבי הימין והכיפה הסרוגה נמצא תמיד רק צעד קטן, אבל קריטי, לפני ההצחקה הממשית, לפני השנינות האפקטיבית, לפני האמירה הנוקבת, לפני הכישרון הגדול? הוא כמעט שם, לא? כמעט מוכשר. מין מאיר עוזיאל בגירסת 2.0 – מצחיק בעירבון מוגבל, הכרחי כי יש מעט מדי כמותו, מין התגלמות של בינוניות כרונית שכמו משתלטת על חלקים נרחבים מדי ממסדרונותיה האפרוריים של התקשורת הישראלית; כאילו ביקשו מעסיקיו, עורכיו, מוציאיו לאור, לומר לנו: זה טוב מספיק בשבילכם. זה מצחיק אתכם, לא? והיי, הוא כל כך בסדר עם כולם. הוא דתי, אבל בדרכי נועם. הוא קוגעל עם קצת צימעס. נחמד לכם, לא?
אז כן, נחמד. ואכן, אורבך הוא כולו דרכי נועם. הוא פשרה. הוא פושר. הוא בינוני מספיק כדי לא לפגוע עד הסוף. הוא לא מועיל לא מזיק. וגיוסו לעוד פרויקט תקשורתי מסמן את הוִוי הדרוש במשבצת ההבאנו-מישהו-מהמחנה-ההוא. נוח לכולם. עולם מושלם. מלבד, כמובן, לצרכן, המקבל שוב את השפם.

רב עם כולם

אורבך מוציא עכשיו את "סבא שלי היה רב", לקסיקון דתי-חילוני המכסה בדבקות את כל המושגים, הביטויים וההשמצות במאבק הנצחי שבין (קדימה, בואו נלך על הקלישאות השגורות) חובשי הכיפות לאוכלי השרצים. אתם מכירים את רובן, והפירוש המחויך של אורבך אינו מציע, ברוב המקרים, ערך מוסף שנון, סאטירי או ייחודי דיו על מנת להצדיק רכישה, אלא אם אתם ממש נואשים למתנה סבירה ליום הולדתה של בת-דודה מהצד המסורתי של המשפחה (עד גיל 14). פה ושם אפשר ללמוד משהו חדש (הידעתם כי הדתיים מפענחים את ישו כראשי תיבות ל"יימח שמו וזכרו"?), ופה ושם ישנם ערכים מוצלחים לחלוטין, למשל "זזים בצפירה" ("כל שנה אורבים לחרדי הזז צלמי העיתונות שזזים בצפירה כשהם מצלמים אותו") – אבל בעיקר מעניין לראות כיצד מזיע אורבך בניסיונו שלא להסתכסך עם אף אחד מהצדדים ומצליח, מן הסתם, לריב עם כולם.
גם אם לא הייתם יודעים מאיזה צד של הכיפה הוא מגיע, אין דרך שלא להבין כי בכל הנוגע ל"שמאלנים", אורבך הוא תומך נלהב במגמה הנוכחית של הפיכת המילה עצמה לקללה שעצם הנקיטה בה מספיקה, לכאורה, כדי לשגר את מושאה למות בין הקרחונים מחוץ למחנה. תחת הערך "גוש אמונים" מפרש אורבך כי "בהמון מסירות ועורמה נבנו מאות יישובים ונקבעו עובדות בשטח לנגד עיניהם הכלות של השמאלנים"; במקום אחר מוזכרים "עגולי המשקפיים" ו"שמאלנית מדוברת"; ותחת הערך "אהבת ישראל" קבלו את "כל יהודי הוא אח שלנו... אפילו אם מדובר בבוגד שמאלני שזומם להחזיר (מה להחזיר, למסור!) שטחים מאדמת ארץ ישראל".
כן, אורבך יודע לתפעל אירוניה דקה המאפשרת לך להאמין – אם תעדיף – כי בלב-לבו הוא בז מעט למגזר ממנו הוא בא, וכן למגזר החילוני/שמאלני אליו הוא פונה; אירוניה כה דקה ומופשטת, מין ניחוח מרוחק המרחף מעל המושגים, עד שהיא יכולה להתפרש לכל כיוון, ויתכן שכלל אינה מכוונת. זו, מבחינות רבות, עיקר הצלחתו של אורבך בספר. אבל מול הגדרת כל רעה חולה כ"שמאלנית"; מול הכללת אפי פיין ומרגלית הר-שפי תחת הערך "גיבורי תרבות"; ומול פירוש הערך "התנחלויות" המתקומם נגד דחייתו של המונח החלופי "יישובים", ומפרט כי "בעוד שהימין קובע עובדות בשטח, השמאל קובע עובדות בשפה העברית"; לא נותר אלא להפנים כי אורבך לא ניגש לספרו כשהוא חף מעמדות נוקשות או מהרצון להשמיען.

עוף דרוס עם שפם

מנקודת מבט חילונית עכשווית, יש משהו מיושן ועבש כל כך בכל ההתפלפלות הזו על מושגי דתיים-חילוניים – הטובלת כל-כולה באיזו מפלגתיות פוליטית וחברתית מהזן שאין דרך לשלול את קיומו, אבל שאינו מעורר כל חשק להנות ממנו – עד שהספר גורם בעיקר לרצון גדול לסגור אותו. כן, התרבות הישראלית-ווכחנית, דתית-גטואית, כפייתית-מוכת-שרב העולה מהספר היא חלק מאיתנו, נרצה או לא. אבל האם הייתי שש לקבל אותה כמתנה בכריכה קשה? חלילה.
הטון הכללי של הספר – שבמיטבו יכול היה לשמש עוד פרויקט מיוחד באחד ממוספי החג של אחד היומונים – מעלה את התחושה כי המיגזר הדתי-לאומי הוא עוף רך, דרוס ומרוט-כנפיים, שכל מבוקשו להשתלב ולהתקבל בחברה הישראלית, וזה לא ניתן לו. אלא שלפני שאתם ממהרים לחמול על אורבך וצאן מרעיתו הדחוי, קחו בחשבון את הערך "רפורמים וקונסרווטיבים" בספר, המעמיד במבחן את יחסו של המיגזר ה"מקופח" הזה לתת-המיגזר המקופח ביותר בתוכו. וכה כותב אורבך על הרפורמים: "קהילות אחדות עם ניחוח אנגלו-סקסי... הרבה רעש וצילצולים, כמה רבאייס פוטוגניים, אבל מעט מאוד גייסות והשפעה... אם מישהו כבר נתקל פעם באיזה רפורמי, הוא פוטר אותו בהקנטה: 'אדרבה. תבואו בהמוניכם לארץ, ואז גם לכם תהיה השפעה וזכויות'. אל תדאגו. הם לא יבואו".
ובכן, כחילוני מאמין – ואני יותר ממוכן להכריז על עצמי כאחד – אעדיף בכל יום את הקהילות המודרניות, השיוויוניות והאנושיות של היהדות המתקדמת בישראל על פני משכנות התוכחה והחרון הפוליטי המיושן של היהדות האורבכית. כאשר יידע המיגזר הדתי בישראל לקבל את המודרנה הדתית היפה של הרפורמים, שאינה, ככלות הכל, כה רחוקה ממנו ערכית (אבל רחוקה למדי פוליטית), אפשר יהיה להתחיל לדבר על קירוב לבבות גם עם האופוזיציה המוחלטת, להלן החילונות. עד אז, אפשר רק לבקש מאורבך לשמור היטב על שפמו הייצוגי; מספרם בציבוריות הישראלית מתחיל לגבול בסכנת הכחדה, בעיקר לנוכח איומי פרישתו של גיבור מעמד הפועלים מעולמה של שפמפמות. הלפיד בידיך, אורבך. רק אל תשמוט אותו.

"סבא שלי היה רב" מאת אורי אורבך, איורים: נעם נדב, הוצאת כתר, 148 עמ'