מדינה-מינוס

בנאומו בפני המועצה המחוקקת הפלסטינית לרגל יום הנכבה, חזר ערפאת פעמים אחדות והזכיר לשומעיו בהקשרים שונים את הסכם חודייבה המפורסם. הסכם זה, שנכרת על-ידי הנביא מוחמד בעת מצוקתו, הופר על ידו ברגע שבו אפשרה לו העוצמה שצבר בחסות ההסכם להביס את אויביו. לשאלה מה טעם ראה ערפאת בעת שהוא מדבר על "שלום של אמיצים" כבחירה אסטרטגית, לשלב בו אזכור להסכם טקטי המעיד על כוונת חותמו שלא לכבדו בעת הנוחה לו - לשאלה זו וודאי קיימות תשובות רבות, שונות ומשונות, על פי השואל ועל פי הנשאל.
לענייננו, ראוי להתייחס לסוגייה זו הן מההיבט העקרוני של עצם חתימת הסכמים עם צד המקדש את הפרתם כנורמה חיובית, והן מההיבט המעשי של יצירת מערכת קבועה של תנאי סביבה שימנעו היווצרות פיתוי להפרה חד-צדדית של הסכמים, הסכמות או הבנות שהושגו בעת רצון. דווקא שוחרי השלום משני הצדדים חייבים להיות רגישים למשמעות התרבותית, המדינית והצבאית של התובנה המבוטאת במשל חודייבה, ואת משקלה בייצוב יחסי שלום באזור.
ועכשיו לעצם הדיון. לטענתי, במקום שבו הסכם חודייבה הוא הצל המלווה של כל הסכם שנכרת בעבר ו/או ייכרת בעתיד, אסור לדבר על "הסכם שלום, או "הסדר קבע" או "שלום צודק ובר-קיימא". צריך לדבר אך ורק על "כינון יחסי שלום בפועל'. שפה היא המפתח לחשיבה, ושימוש נכון בשפה ימנע משני הצדדים לפתח ציפיות שווא.
הדבר נכון גם לגבי מי שמדבר היום על אפשרות הקמתה של מדינה פלסטינית ומתייחס בעצם למשמעות הטריטוריאלית שלה: שטח וגבולות. בצל חודייבה, מי שמדבר על מדינה לצד ישראלא טועה או מטעה, ויתכן שגם זה וגם זה. שהרי גם מי שתומך בטריטוריה פלסטינית אינו מתכוון לריבונות המלאה שמשתמעת מהמונח "מדינה" או "ריבונות" על פי הוראת המשפט הבינלאומי, משום שריבונות משמעותה עצמאות מוחלטת בהחלטות על גודל הצבא, חימושו, מיקומו בכל עת והשימוש בו למטרות כאלה ואחרות. ריבונות משמעותה הזכות המלאה להתקשרות מכל סוג שהיא עם מדינות וארגונים, וברור לכל שבצל תרבות חודייבה, כל אלה אינם באים בחשבון מבחינת ישראל כמדינת היהודים. לכן, בעצם מי שאיננו עושה שקר לעצמו מדבר על "מדינה מינוס מינוס", או במקרה אחר "'אוטונומיה פלוס", שגם הן, מכוחה של אותה תרבות, מהוות איום פוטנציאלי על סביבתן.
ברור שהגדרת המדינה כמדינה מינוס או כאוטונומיה פלוס - שאינן סותרות זו את זו בהכרח אלא עשויות להוות בהמשך גם שלבי ביניים בהתפתחות מה שהוגדר קודם לכן כיחסי שלום ושכנות טובה – עדיין מחייבת מעטפת מדינית-משפטית, שתבטיח זהות וזכויות לגיטימיות לפלסטינים כיחידה אתנית העומדת בפני עצמה מחד גיסא, ותמנע איום של שלילת זהויות וזכויות לגיטימיות מקבוצות אתניות אחרות המאוימות על ידי הפלסטינים, כיום ובעתיד. אני מכנה מעטפת מדינית-משפטית כזו בשם "הקהילייה המשותפת של ארץ-ישראל המנדטורית".
הסכם חודייבה אינו רק משל. זוהי תרבות שעמה יש להתמודד.