בביירות תקחו ימינה

טלי ליפקין שחק, בקול מאופק ואדיב ורציני, שואלת כך: איך קרה במדינה מתוקנת שיחיד הוביל את הרבים למבצע צבאי שמטרותיו לא היו ידועות, שלא התחשבו בו במגבלות הכוח? האם זה יכול לקרות שוב? המבצע אינו "חומת מגן" כי אם מלחמת לבנון, והאחריות על האנלוגיה תהיה של הצופים בלבד. ערוץ 8 מייחד השבוע חמישה משדרים תעודיים קצרים למלחמה ההיא. בשנותי כצופת טלוויזיה בוגרת מן השורה, כמכורה לעשייה דוקומנטרית, אני לא זוכרת שנתקלתי ביצירה כה נוקבת, כה חשובה מבחינה היסטורית – וכזו שאינה עושה הנחות לאיש מן המעורבים במלחמה. כמו שעיתונות טלוויזיונית חוקרת צריכה להיות, כמו שנראה רק לעתים נדירות, אם בכלל, בערוץ ממלכתי ובערוץ מסחרי. רייטינג לא יהיה כאן.

עיתונאות מבריקה

הסדרה הזו נולדה מתוך פאסיון, לא מתוך רצון ללקק לקונצנזוס. זוכרים שבמלחמת לבנון הוא נשבר לגמרי ומאז אין אפילו סימן קל לאיחוי? זוכרים שכבר בימיה הראשונים של המלחמה התגלה כי איש מחברי הממשלה אינו יודע מה בדיוק מטרותיו של המבצע, שרק לכאורה אמור היה לגרש את איום הטרוריסטים 40 קילומטר מקו הגבול הצפוני? היום, בפרק הראשון, יזכירו לכם את זה, ועוד כמה עניינים מעוררי תדהמה. למשל, כי כמה חודשים לפני המלחמה התנהל מין משחק כזה בין מצביאי צה"ל, "תרגיל שושנים" קראו לו, שבו יצאו מנקודת הנחה שכל מטרותיו הצבאיות של המבצע יושגו, ומה יקרה אז? לאיש לא היתה תשובה. שר הבטחון, אריאל שרון, היחיד שהוביל את הרבים, לא הגיע למשחק. רפאל איתן, אז רמטכ"ל, טוען שהוא לא זוכר, ואם בכלל היה דבר כזה אז לא היו לו מסקנות כנטען במשדר. אבל נסים סלומון, האיש שרפול מינה כדי לבדוק אם המבצע המתוכנן בלבנון באמת מתאים למטרות שקבעה הממשלה, ידע כבר חודשים לפני כן כי הוא לא. שר הבטחון לא הגיע לישיבת הקצינים הבכירים, אז לא היה להם את מי לשאול מה עושים.
שר הבטחון, מתברר מהצלבה של אוסף ראיונות מרתקים –עם אמיר דרורי, עמרם מצנע, מזכיר הממשלה בדימוס אריה נאור, עו"ד מיבי מוזר ואחרים – היה עסוק בלבלבל את הממשלה מדי יום ביותר מדי מידע שלשרים לא היתה אפשרות להתמודד עימו. מטרות המלחמה השתנו מיום ליום. בעוד מנחם בגין המנוח מבטיח לסורים שלא נפגע בהם, כוחותיהם וכוחותינו כבר משחקים באש חיה. במשחק הזה נהרג בן כיתה שלי. האחריות הישירה למותו מוטלת על ממשלת הכסילים ומצביא העל שלה, האיש שועדת חקירה ממלכתית קבעה שהוא לא מדייק בעובדות (וזה בלשון המעטה), האיש שהוא ראש הממשלה של כולנו.
מעט קטעי ארכיון (דן מרידור בשחור-לבן, יפה בלורית ותואר, מדקלם למיקרופונים מה בדיוק אנחנו עושים בלבנון ולמה) והרבה תחקיר וראיונות עומק מוקפדים מאד הופכים את הסדרה הזאת למעשה של אומץ ציבורי, עיתונאות מבריקה, ואמירה ביקורתית חריפה מאד שכדאי להקשיב לה, ובאמת לא חשוב בעד מי הצבעתם בבחירות האחרונות. חשוב יותר לברר, כפי שנעשה כאן ביסודיות לא-אופיינית לטלוויזיה, כיצד התקבלו אז החלטות שבעיתונות פחות מאופקת ימהרו לכנותן "גורליות".
האמירה מתנסחת מאליה מתוך הראיונות, לא כחצים פובליציסטיים שלוחים היטב – למרות שליפקין-שחק יודעת לשגר כאלה, אם מרשים לה. בנובמבר 1982 היתה לכתבת הצבאית הראשונה בעיתונות העברית (ב"דבר" המנוח) ונלחמה על זכותה להיכנס ללבנון כמו הבנים. הצבא התנגד ואחר כך התקפל. השליטה שלה בחומרים מרשימה, אבל מה שמעורר הערכה אמיתית הוא עצם המאמץ לפענח, מתוך ים המסמכים, כתבי בית הדין, המאמרים, הספרים – את גרעין הכשלון.

כיצד מיגרנו את הטרור

בפרק הראשון תראו כיצד "40 קילומטר" הפכו ל"הבה נפיל את המשטר בלבנון, נחבור לפלנגות מבלי לספר לממשלה כי מדובר במיעוט שבמיעוט בין הנוצרים בלבנון, רק שני צירים בפרלמנט, ונקפיץ בהליקופטרים של צה"ל את הצירים כדי שיצביעו על בחירת בשיר ג'ומייל לנשיא". הם אכן הצביעו. אם היו מלווים אתכם בחיילים חמושים להצבעה – לא הייתם עושים כך?
ג'ומייל נרצח, אבל עוד לפני כן התגלה שהפלנגות הם ערימת בריונים ורוצחים. סברה ושתילא, זוכרים? יש מי שמעדיף לשכוח, כמובן. יוצרי הסדרה הזאת – נעמי שחורי, ליפקין-שחק שממעטת לעשות "סיטאפים" ובאמת לא דוחפת את עצמה לקדמת המצלמה וארבעה במאים מוכשרים – בודקים כל היבט לא נעים, מ-1982 ועד 2002: כיצד השתמשנו בצד"ל וזרקנו אותו. כיצד חשבנו שאנחנו מעצמה קולוניאליסטית משובחת. כיצד מיגרנו את הטרור. זוכרים שמיגרנו?
מתוך צפייה עלתה בי תהייה קלה, שמא הסדרה מיועדת לבני דורי, אנשים בשנות הארבעים לחייהם, שב-73' היו צעירים מכדי להבין הכל וב-82' נפקחו עיניהם, בין מצהלות הלבנונים והאורז והסוכריות שהשליכו על כוחותינו לבין מטעי הדובדבנים הקסומים והנופים האלפיניים לבין תענוגות ג'וניה לבין המתים בבחמדון ובעלי, בצידון ובבירות, על שפת אגם קרעון ובבקע, על הבופור והיכן שתרצו. למה כל זה אירע? מה חשבו לעצמם מקבלי ההחלטות, אם חשבו? מי ידע ולא גילה מה שהוא יודע למי שצריך לדעת? האם קרה משהו – בתרבות הפוליטית בישראל – שימנע הישנותה של מלחמה כזאת? התשובה היא "לא". נחרץ, חסר-פשרות, אמיץ. לפחות בסדרה הזאת. כדי להתווכח איתה – לא איתי – אני ממליצה בכל לב על התחברות לערוץ 8, היום ובכל אחד מימי השבוע עד יום חמישי. כי מי שלא לומד דבר מן ההיסטוריה נידון לחיות אותה, או למות בגללה, בהמשך הדברים.

"מלכוד 82", ערוץ 8, א'-ה', 22:30