אלייזה דוליטל אחרת

"גבירתי הנאווה" עורר תמיד יצרים עזים בקרב חובבי הבמה, אולי מכיוון שנחשב למחזמר השנון ביותר שנכתב אי-פעם, ואולי מכיוון שמאז עלה לראשונה על במת ברודווי הצליח להפוך כמעט תמיד את גיבורתו הראשית, אלייזה דוליטל - המגולמת לרוב על-ידי שחקנית אנונימית - לסיפור הצלחה. כך זה היה בהפקה הישראלית הראשונה, שהועלתה על-ידי גודיק בשנת 1964 והקפיצה את רבקה רז לתודעה הציבורית. כך זה היה 22 שנים מאוחר יותר בהפקה של משה יוסף, עם ריטה, שכבשה את הבמה והקהל בתפקיד אלייזה. והחל מהחודש הבא תהיה זו מירה עווד, זמרת אנונימית עד כה בת 27, מכפר ראמה שבגליל, שתנסה להגשים את אגדת אלייזה.
חדר החזרות החשוף של בית האופרה הישראלית התמלא בתחילת השבוע בקניינים, שבאו לצפות בקטעים מתוך "גברתי הנאווה", שייפתח בסוף יוני במשכן לאמנויות הבמה בתל-אביב בכיכובה של עווד. הרבה לפני שהמסך יעלה על הגרסה הישראלית השלישית למחזמר המבוסס על סיפרו של ברנרד שאו, "פיגמליון", עקבה התקשורת בעניין גדול אחר שלבי ההפקה השונים מרגע תחילת האודישנים.

ליהוק מבטיח

במת החזרות של האופרה, שהוקמה אתמול בבוקר, קטנה בהרבה ממידות הבמה המרכזית של המשכן. השחקנים והזמרים הצטמצמו על הבמה אבל גם עם סימוני ההעמדה וליווי פסנתר מינורי, ועדיין בלי תלבושות - שהן חלק משמעותי במחזמר - נראה שמדובר בהפקה מנצחת. הטקסט המקורי זכה לרענון חינני על-ידי דן אלמגור, ואת ההפקה מביים מיכה לבינסון, בעל רקורד בימוי עשיר בתיאטרון ("קופנהגן", "מראה מעל הגשר", "הרומנטיקאים"), אופרה ("דון ג'ובאני") ומיוזיקלס ("ברנשים וחתיכות", "רמבטיקו").
לבינסון ליהק ל"גבירתי הנאווה" צוות מקצועי ומלא חן (עודד קוטלר, אלכס אנסקי, שייקה לוי, אביבה מרקס, עדי לב וישראל ארנסט), וכוחה של ההפקה יישאב מן האנסמבל הזה. קוטלר, לראשונה בקריירה שלו, ישיר על הבמה. אתמול הוא שיעשע עד דמעות במניפסט השוביניסטי המוכר "האשה בחיי" ("אם אדם רוצה סיוט, יתחתן לו לבריאות, אבל למה עם אישה? יש לי כבר רופא שיניים שמכאיב חצי ממנה בקביעות"). התגלית החדשה ישראל ארנסט, בוגר טרי של בית צבי, מגלם את דמותו של פרדי, הצעיר שמתאהב באלייזה, ונראה כי הוא נולד למחזמר. בשיר "ברחוב בו היא גרה", התגלו קול מצוין ונוכחות בימתית מלאת קסם. שייקה לוי, בתפקיד אביה השיכור וחובב הנשים של אלייזה, הוא הברקה ליהוקית. לוי גם מצליח להפתיע בביצוע שונה מהמוכר לשיר "טיפ טיפת מזל". בגרסת 2002 הכניסו לבינסון והכוריאוגרף הבריטי קן אולדפילד אלמנטים היפ-הופיים לשיר, באופן שמזכיר מעט את "סטומפ" (תיפוף על פחים, סטפס ומכסי פח כמצלתיים). ועווד? השיר הראשון, "יופי לי", גילה אלייזה דוליטל שונה לחלוטין ממה שהכרנו עד כה; עווד, שעלתה לבמה בעיניים נוצצות, מציגה אלייזה תמימה וילדותית יותר, פחות תחמנית, יותר עדינה ובעלת איכויות של ליידי אמיתית, בניגוד לאלייזה של ריטה.

בין מירה עווד לאלייזה דוליטל

אחרי החזרה אמרה עווד: "הכי מפחיד זה ההשוואות והציפיות. החלטתי לא להיכנס למשחק הזה ולא לנסות אפילו להבין מה אחרים רוצים, אני חייבת לשמור על עצמי מרוכזת. אני לא ריטה והיא לא אני וזה בסדר". את ההפקה בכיכובה של ריטה היא לא ראתה, אבל לפני מספר חודשים נסעה ללונדון לראות את הגרסה המקומית. "קראתי את פיגמליון וראיתי את הסרט מיליוני פעמים כי רציתי להבין את המצבים. זה הרגיע אותי והבנתי שזה אפשרי, שאני יכולה לעשות את זה". לא תמיד הצליחה עווד להזדהות עם דמותה של אלייזה, נערת הפרחים מהשוק שמבקשת מהנרי היגינס, מומחה לשפות, ללמד אותה איך להפוך לליידי, ובסופו של דבר מאשימה אותו שהפך אותה למשהו אחר. "זו היתה החלטה שלה לעבור את השינוי ובסוף היא כועסת עליו. בכלל, אני לא מאמינה בלבקש אלא בלקחת, זה המוטו שלי בחיים. תראי אותי לדוגמה, כערביה, העובדה שאני יושבת פה ומדברת איתך מדגישה את זה שאת הגבולות אתה שם לעצמך".
אבל קיימים גם קווים מקבילים. "כמו שאלייזה לפעמים מרגישה תסכול עצום מזה שהיא לא מצליחה להגות את המילים הגבוהות, ככה אני לפעמים מתוסכלת, הולכת לאיבוד, לא מוצאת את הכוח, מתייאשת ומרגישה טיפשה ולא שווה. ואז, ממש כמו אלייזה, אני עושה סוויץ' ואומרת לעצמי שהיגינס לא שם באלייזה את הכוח, הכוח תמיד היה שם והוא קיים גם בי. בחרו אותי לתפקיד כי אני יכולה לעשות אותו".

"גבירתי הנאווה", 25-27 ביוני, 20:00, במשכן לאמנויות הבמה

*