מו הבעיה?

כמו הייתה נתונה בעיצומה של סערה הורמונלית נצחית המשבשת עליה את שיקול דעתה, נעה ישראל בין שתי קיצונויות: פאניקה מוחלטת ומקיפה של מי שלהב הגיליוטינה העומד ליפול על ראשה שוחרר זה עתה, או רגיעה סטואית הנובעת מיהיה-בסדר מקיף ששיחרר איש ביטחון בכיר שאינו טועה אף פעם.
ישראל מעולם לא הייתה טובה בניואנסים. אנחנו לא אוהבים מצבים כמו - אולי, יתכן, זה מורכב, זה הסתברותי. עולם אי-הוודאות, השיקול המחושב, ההשלכות לכאן ולשם וההכרה הכללית במורכבות הקיום האנושי הם עסק לאנשים בוגרים ומנוסים, בשעה שישראלים הם בנפשם פעוטות היסטריים שמבחינים בין יש-מוצץ לאין-מוצץ, בין "שואה" לבין "ניצל בנס". המטוטלת הישראלית לעולם אינה נעה בין שני קצוות, אלא קופצת בחדות מקצה לקצה, תוך שהיא צורחת בפאניקה משולבת באיזו הנאה ילדותית. למשל:

שאננות

בשנייה שבה הוכרזה בבריטניה מחלת הפרה המשוגעת כמגיפה, אי-שם בשנת 97', ושלטונות הווטרינריה הישראלים מיהרו להרגיע כי אצלנו הכל בסדר, שום סכנה לא נשקפת, זה לא יגיע לכאן לעולם שכן אנחנו – איך לא – טובים, חכמים וזהירים יותר מהגויים שוחטי ובולסי הפרות הפרועים, כבר אז יכולתם לדעת בוודאות כי הפרה המשוגעת בדרכה לישראל.
רק כאשר אומרים לך בישראל, במבט מרגיע ומבעד למשקפי דיסטאנס סמכותיים, כי סמוך, יהיה בסדר, הכל אנדר קונטרול, אתה יכול להתחיל להיות באמת מודאג. מאותה סיבה הפסיקו מי שאמונים מעט על ענף השאננות בשיח האקטואליה הישראלי לגעת בבשר בקר ברגע בו פצחו שירותי הבריאות בשירת לנו זה לא יקרה, או בתרגום מקומי: "זה בדרך, זה קורה בשנייה זו ממש, בזמן שאנחנו מרגיעים אותך". שכן במדינה שדוחה בבוז גמור את מושג האחריות האישית; במקום שבו מעדיפות ועדות חקירה כריתת אצבע על פני הנפתה בכיוון אחראי ספציפי, אין לאיש כל סיבה לחשוש מתוצאות הרות-אסון כלשהן של מעשיו. הציבור, כרגיל, ישלם, בשעה שהאחראים ימשיכו לתפקיד הבא. אז קודם הרגענו אתכם כי הפרה המשוגעת תשגע את כל העולם מלבדנו, ועכשיו – מה אתם יודעים! – מתברר כי, היי, גם אנחנו העולם. אנחנו על המפה. גם אצלנו ימותו ממחלה ניוונית נוראה.
ובכן, ישראל ייבאה בעבר בקר, ובכמויות גדולות (שני-שליש מצריכת הבקר בישראל היא מייבוא), מאירלנד, ארגנטינה ואורוגוואי – שלושה מוקדים שבהם התגלתה המגיפה. משרד החקלאות הפסיק את הייבוא מארצות אלה לאחר גילוי המגיפה, תוך הרגעת הציבור: "השירותים הווטרינריים בישראל עוקבים מקרוב אחר הבעיות של מחלות הבקר בעולם" (שר החקלאות שלום שמחון באפריל 2001). כמה בשר מסוכן צרך הציבור הישראלי עד להפסקת הייבוא? אין לדעת. העיקר שנהיה רגועים.
זכורה לטוב גם ההרגעה הגורפת מטעם השירותים הווטרינריים, שהבטיחו כי מזון הפרות בישראל אינו עשוי משיירי ושלדי בקר ממוחזרים – הגורם המשוער להתפתחות המחלה בפרות. ובכן, שיהיה במזל: זה עתה אישרה מעבדה בשוויץ את ממצאי הבדיקות שבוצעו בישראל לפרה שנמצאה מתה ברמת הגולן; המחלה כאן. איך, באיזה היקף, ומה המשמעויות – הכל יוודע בקרוב. מה שלא יוודע, כרגיל, הוא מי אחראי. והפעם, במקרה של ועדת חקירה, מדובר באירוע קל מתמיד: זה אפילו לא הש.ג. אשם. זו הפרה.

היסטריה

מצד שני – ההיסטריה הישראלית עולה תמיד על גדותיה ומציפה הכל ללא מחשבה, הנחות, ויתורים או עצירה לשתיית מים. המשבר המתפתח לאיטו בהודו, כפי שהיטיב להבחין משה גלעד במאמר שפורסם ב-ynet, העביר את ישראל לכוננות שואה גרעינית מלאה. עוד רגע ומדפי הסודה לשתייה בסופרמרקטים היו מתרוקנים. כן, אלפיים קילומטרים מפרידים בין אזור הסכסוך בקשמיר לבין כלכותה, ונכון, המתיחות סביב קשמיר נמשכת כבר חמישים שנה, ואכן, הודעת משרד החוץ הישראלית באה כהדהוד (מקובל) להודעת משרד החוץ האמריקני, שהמליץ למטיילים – ברוך יחסי – לשקול את קיצור ביקורם בתת-היבשת (מדובר באותו משרד חוץ אמריקני שהוציא לא מכבר אזהרה חמורה בהרבה לאזרחי ארה"ב להימנע "בכל מחיר" מביקור בישראל). אז מה, שזה יפריע לרפי רשף לבקש מאם מבועתת למטייל ישראלי בהודו להישאר אתו על הקו כדי להאזין לראיון עם מומחה לנשורת גרעינית? אין כמו קצת היפר-ונטילציה חסרת כל בסיס כדי לפצות אותנו על השאננות חסרת כל הבסיס שלנו בימים אחרים. שיהיה לכם בתיאבון, ואל תשבו בסטייקיות בלי מאבטח בכניסה.