סדרת גמר ה-NBA: טבעת חנק, טבעת אליפות

לוס אנג'לס לייקרס והניו ג'רזי נטס יפגשו הלילה (4:00 שעון ישראל - שידור ישיר בערוץ הספורט) ב'מדולנדס' שבאיסט ראת'רפורד, ניו ג'רזי, למשחק הרביעי בסדרת גמר ה-NBA, שצפוי להסתיים כמו קודמיו בניצחון הלייקרס וישים קץ לעונת 02'-01'. גם במונחים של עונות, עונה זאת תסתיים כמו שתי קודמותיה, עם אליפות נוספת של הלייקרס.
פתאום, אחרי הסדרה הדרמטית מול סקרמנטו קינגס בגמר המערב והסדרה המתישה מול סאן אנטוניו ספארס לפניה, הלייקרס חוזרים להשתעשע עם עצמם, או כמו שאלופי המזרח רואים זאת, להתעלל בהם. ההתעוררות של שאקיל או'ניל ברגעי האמת של הפלייאוף, האופורטוניזם של קובי בראיינט והנוכחות המטאפיזית של המאמן פיל ג'קסון, הכריעו את הנטס, שנכשלו בכל הנסיונות לבטל את היתרונות המשמעותיים של האלופים.

הקרב על לוח הזמנים

המשחק הלילה הוא אינו משחק על האליפות, אלא ניסיון לדחות את הקץ. לפי הנרפות הפיזית ובעיקר המנטלית שהפגינה קבוצתו של ביירון סקוט עד כה, גם במאבק על לוח הזמנים לחלוקת הטבעות, הנטס צפויים להפסיד. אחרי הניצחון בסדרה מול בוסטון סלטיקס, הכריזו הנטס כי הם יכולים ללכת עד הסוף, גם מול הלייקרס. אחרי שלושה הפסדים רצופים, הביטחון העצמי הגדול של הנטס נראה לא יותר מפיקציה מוצהרת. הנטס, שהגיעו לשיא בתולדות המועדון בזכות כדורסל קבוצתי יעיל והתקפה מאוזנת, נטשו את פילוסופיית המשחק שלהם בלית ברירה ומצאו עצמם נאבקים כבודדים מפוחדים מול טבעת החנק של הלייקרס, זאת שעומדת להיות מומרת הלילה בטבעת אליפות. טבעת כבר הלילה, כן או לא, ספק אם מישהו בארצות הברית מכין את הממחטות - לנטס אין ממש אוהדים, כך שאין מי שיבכה על מר גורלם. מנגד, אוהדי הלייקרס, כבר הפסיקו מזמן להתרגש ולא יזילו דמעה, מקסימום הם יקיזו קצת דם בחגיגות/התפרעויות השגרתיות שצפויות בעיר המלאכים.

הג'קסונים מלוס אנגל'ס

יותר מקובי, יותר משאקיל, האליפות הנוכחית שייכת למאמן, פיל ג'קסון, שמלבד כל האיכויות הבלתי מדידות שלו, יסיים את העונה כמאמן עם הכי הרבה נצחונות פלייאוף בליגה - 156 - אחד יותר ממאמן העבר של הלייקרס ומאמנה הנוכחי של מיאמי היט, פאט ריילי. ג'קסון בן ה-56 הוא מאמן בעל ביטחון עצמי אדיר המשפיע על חניכיו ומשמש פלאטפורמה יציבה לזכייה בתארים, הוא אינו מבריק במיוחד, אינו חרוץ במיוחד, אבל הוא כריזמטי מספיק כדי להפר את האדישות של השאננים שבשחקניו.
את האדישות שלו עצמו, הוא אינו מעוניין להפר, אולם על סף הדחה אפשרית מול הקינגס נאלץ ג'קסון לצאת ממעטה הנינוחות שלו, לצעוק ולנזוף בשאקיל, בקובי, בשחקנים האחרים ובשופטים. ההתנהגות של ג'קסון ברגעים נדירים אלה, חשפו את האמביציוזיות האמיתית שחבויה מתחת לפנים המנומנמות שלו. השאיפה לקבל את ההכרה כמאמן הטוב ביותר בהיסטוריה של הליגה, טוב יותר מריילי, טוב יותר מרד אאורבך - איתו החליף עקיצות קטנוניות מעל דפי העיתונים, עושה את שלה.

שיעור בהיסטוריה

ספק אם ניתן לקבוע אם ג'קסון הוא המאמן הטוב בתולדות הליגה. ג'קסון אמנם עמד ברוב המבחנים שהוצבו לו, אך למען האמת לא מדובר במבחנים קשים במיוחד - לא כשיש לך את מייקל ג'ורדן וסקוטי פיפן בקבוצה אחת, או את שאקיל או'ניל וקובי בראיינט בקבוצה אחרת (כשאלו לא עמדו לרשותו, ג'קסון נכשל). אין כרגע מדד לפיו ניתן להשוות את ג'קסון, לריילי, לאורבך או קייסי ג'ונס ולקבוע מי הכי טוב. באין מדד שכזה, עומדת מאחורי ג'קסון אותה סטטיסטיקה מרשימה בפלייאוף (155 נצחונות מול 54 הפסדים - 74.2 אחוזים), שרק תשתפר הלילה. זה אולי לא יגרום לשחקנים להתלהב, או לאוהדים להתרגש (למרות ההתרגשות המדומה המתחייבת משדרני הטלוויזיה של NBA), אבל הפעם אל תתנו לג'קסון לעבוד עליכם - גם הוא יודע שזה הרגע שלו.