שלושה ימים באיסטנבול (1)
| שיט במיצרי הבוספורוס |  | כיכר תקסים והשוק | | גשר גלאטה והבזאר המצרי | | |
רגע לפני החופש הגדול החליטה האמא לעוף מכאן במטוס למקום נורמלי, לאיסטנבול. לא רחוק, לא יקר, הרבה אקשן. ויש סיכוי שהילד לא יספיק לעבור להלך רוח חומצתי בשל הזמן הקצר וההנאות הרבות
או, איך הילד נגמל משניצל-צ'יפס
הלילה הראשון עבר בשלום. אפילו מנת החדשות של בי. בי. סי. וורלד (כי הסי. אן. אן. לא נקלט) לא הניבה שום ממצאים מנדידי שינה. ובבוקר – הסתערות ראשונה על העיר. האמא החליטה לפתוח בשיט במיצרי הבוספורוס. היא שמעה על אי מרשים בשם בויוק אדה, שההתנהלות ברחובותיו נעשית באמצעות כרכרות עם סוסים, וחשבה שזו יכולה להיות פתיחה נכונה במרוץ לספק את צרכי הילד. ואכן, עיניו זרחו לשמע ההצעה. היא מצאה גם שבמרחק הליכה, או יותר נכון ירידה ברחובות הומי אדם וסחורות, אפשר להגיע בלי בעיות למזח ממנו יוצאות כל הספינות והמעבורות, בקצה הרובע הקרוי .Eminonu
גשם קטן וטורדני התחיל להציק. אירופה, לא? אבל הכל עוד היה חדש ומלהיב. ההמולה הגדולה, צבעוניות הסחורות מול אפרוריות בגדי האנשים (התלבושת האחידה של הגברים היא חליפה כהה ומעט הנשים שנראו מסתובבות היו מכוסות מכף רגל כולל ראש מטעמי צניעות). האמא גם חשבה על העובדה שהנה הם צועדים בקרב המוני מוסלמים מסבירי פנים, וכה נהנתה לא לחשוש מפיגועים.
איך שהתקרבנו למזח, התחילה פעולת התיווך. שתדלנים מומחים לפסיכולוגיה של תיירים מציעים את מרכולתם – שיט בן שעה סביב מיטב האתרים, תמורת 40 שקל לאדם.
נכנסנו לספינונת. תפסנו מקום טוב ליד החלון והתחלנו להמתין עד שמכסת התיירים שלא עמדו בפיתוי כמונו, תשביע את רצון הקפטן. שעה חיכינו. שעה שטנו. הגשם המזרזף בחוץ צבע את העיר - שיושבת על שבע גבעות המשתפלות לעבר המיצר - בגווני תכלת ואפור מחמיאים המכסים על החלקים העניים, הפחות פוטוגניים. הילד, שקיבל מצלמה חדשה מהדוד שלו, לא ידע את נפשו. עלה לסיפון הרטוב וצילם בלי הכרה. והאמא, שסירבה בכל תוקף להצטרף אליו למעלה, רשמה לעצמה ציון עובר: הנה, הילד נהנה.
לקראת אמצע השיט התקרבה הספינונת לאזור מעוטר בווילות מפוארות מדופנות עץ, עשויות עם הרבה דמיון באזור Beylerbay. במפת התיירות האזור הזה ידוע בעיקר בשל ארמון בסגנון הרוקוקו העות'מאני (יש דבר כזה). אלא שהארמון היה סגור. האמא הצטערה. הילד- לא. תצוגת הדגים ושרצי הים הטריים בפתח המסעדות שליד הרציף, הרחיקו ממנה מהר מאוד את האכזבה.
היא הזמינה צלחת שרימפס עתירת כולסטרול, והילד התלהב. היא הזמינה צלחת קלמרי מטוגנת, והילד התלהב. סוף-סוף, שמחה בליבה והסתפקה בשאריות, הוא מתחיל לצאת ממעגלי השניצל-צ'יפס.
או, איך עם שלם מבשל מצויין
את החלק השני של היום, החליטה האמא, צריך להעביר באזור המפואר יותר של העיר וכך מצאנו עצמנו נוסעים במונית לכיכר תקסים הידועה, עליה מוצבת אנדרטה לציון המהפכה החילונית של אתא תורכ, והיא נקודת ציון עירונית הנישאת בפי כל. ירדנו ממנה למדרחוב, שהיה פעם כביש הומה בשם שדרות האיסתיקלאל, ועכשיו רק לרכבת החשמלית מותר להתגלגל בו.
הרעיון להתחיל בכיכר ולהתקדם בירידה – היה מבורך. וכך, פסעו להם האמא והילד מעדנות, עצרו ומיששו בגדים ודיסקים, טעמו שוקולד עם אגוזים בכוך מיוחד שמשך את תשומת ליבם בשל התור הטורקי שהשתרך ממנו, נכנסו לסמטאות הצרות והיפות שמסביב. בעודם תועים להנאתם, הגיעו לשוק יפהפה המשלב באסתטיקה מיוחדת דוכנים מבהיקים בניקיונם של דגים ופירות ים טריים עם ירקות ופירות צבעוניים ולצדם מסעדות קטנות ומבטיחות.
אלא שהאמא והילד הרגישו גם שבעים וגם אידיוטים. שהרי כלל ידוע הוא בטורקיה שאין להתמלא. יש להקפיד כל הזמן לאכול דוגמיות, כדי לשמור מקום לפיתוי הבא, שתמיד מחכה מעבר לפינה. האמא, בכל ימי טיוליה בחלד, לא הייתה במקום כזה בו אין אוכל מאכזב. עם שלם מבשל מצוין. הכל טעים. לא צריך לצאת לדרך עם רשימות סודיות של כתובות וטלפונים של מסעדות שאין להחמיץ. פלא עולם.
וכך לא נותרה ברירה אלא לעבור ולסמן את מסלול הטעימות של מחר, כשנגיע על בטן ריקה. הילד, במיוחד, חלם על מרק השעועית הכתום המוגש עם אורז "כמו של סבתא אסתר", והאמא דמיינה איך תטעם תערובת משונה הצבועה כתום וירוק, שעשתה רושם חריף במיוחד, ונמכרה בראש חוצות.
או איך האמא ליקקה אצבעות והילד סבל
המשכנו למטה, לכיוון גשר גלאטה שיחבר אותנו עם העיר הישנה, עם רובע אמינונו. האמא החליטה, שבמקום מונית, נצעד לאורך הגשר תוך התבוננות במים מעל ומתחת. ובעיקר בספינות והמעבורות המרובות שהגיעה שעתן לפזר את מי שסיים את יום עבודתו בעיר לעיירות שמסביב.
לאורך המעקה עמדו דייגים טורקים עבי שפם וחכות משוכללות כשבקצותיהן חתיכות שרימפס (מבוזבזות) ואספו בדליים סרדינים לארוחת הערב. הילד סירב להתנתק. בדק כל דלי על תכולתו וחילק (בעברית) ציונים לדייגים.
את תהליך ההתייבשות ממי המזח עשינו תוך הימלטות לבזאר המצרי, הוא שוק התבלינים המרהיב באמת המצוי ממש ליד המזח. דגים, גבינות, אגוזים, צנוברים, אבקות צבעוניות, שוקולדים. תאווה לעיניים. מצאנו בית תה קטן ומזמין, והתיישבנו לשתות את התה המרוכז עם קוביות הסוכר. לילד, הקטע של לשים קוביית סוכר על הלשון ממש לא נראה, והוא בחש ובחש והתה נשאר חריף ומר. האמא החליטה שלזכר אימה שנהגה לשתות תה רותח עם קוביות, היא תנסה לחקות אותה, ושוב, כמו אז, בילדות, לא הצליחה.
אחרי שהרגליים קצת התאוששו מההליכה של שש השעות חזרנו למלון, מה שכלל טיפוס תלול על הגבעה. המחשבות על חיפוש מונית בשעות הלחץ באיסטנבול הודחו מיד ממקומן. האמא נזכרה במילה הטורקית קאלאבאליק, כלומר בלבול. זה שם החיבה של הטורקים לפקקי הבוקר והערב.
אלא שאם הילד נראה מותש בדרך, ואם האמא חשבה שירצה לנוח קמעה – כשהגיעו למלון התבדתה. במרץ אין קץ החליף את בגדיו לבגד ים, תלה בנון-שלנטיות את המגבת על כתפו, וביקש שאמא תתלווה אליו לבריכה המקורה שבקומה השביעית. היא התחילה בשורה של תירוצים ודחיות, אבל כלום לא הועיל. היא לקחה איתה את ספרה החדש של אורלי קסטל-בלום, "חלקים אנושיים", ויצאה לתפקידה על כיסא הנוח בין אדי הכלור והרוחות שרשרשו בין פתחי החלונות המקיפים את הבריכה. הילד היה מאושר והאמא? ניסתה סוף-סוף לשקוע בספר.
התלבשנו ויצאנו לתור אחר מסעדה. השעה המאוחרת הותירה מבחר קטן. האמא החליטה שזה הזמן לבדוק את המאכל העממי הכה אהוב הקרוי לחמבעג'ון. כלומר פיתה בדוגמת בצק של פיצה ועליה בשר טחון מטובל ומסביבה ירקות. לבסוף נמצאה מסעדה כזו, והאמא ליקקה את האצבעות. הילד – סבל בשקט.
לפנייה לכתב/ת 
