זו הצגת קוקאין, לא חשיש

כמו מתוך הכרה כי ישראל נתונה באחת התקופות האלימות בתולדותיה, חוזרת המחזאית והבמאית עדנה מזי"א לחטט בשורשי הרוע האנושי. במחזה החדש שלה, "ילדים רעים", המועלה בימים אלה על במת תיאטרון הקאמרי, היא מתמודדת עם החיים בעולם המהיר, טכנולוגיה ככוח מניע, מערכות יחסים שמתנהלות דרך צג המחשב ופדופיליה. האינטרנט מגלם שחקן משנה, דרכו נכנסים הצופים למרווח הדק בין המסכות שעוטים על פניהם הגיבורים לבין האמת הפנימית שלהם. "אני אוהבת להתעסק בסמנים קיצוניים, בעולם האפל שמתחת לפני השטח", מזי"א מסבירה.

- במה בעצם עוסק "ילדים רעים"?

"במה שקורה בחצר האחורית של המוח. מתחת לכל שיחה קיים עולם מקביל שקופץ לי לעיניים עד כדי נכות. האטימות הבנאלית של הרוע נופלת לי לקצות האצבעות. זה מה שעניין אותי עכשיו, זה מה שמעניין אותי תמיד – להתקרב לאמת, לא שיש מה לעשות עם האמת, אבל אם מבינים אותה אפשר לשלוט על חלק מהתוצאות שלה. יש הרבה מאוד צעירים שהמסכה מהודקת להם לפנים ולעתים קשה להבחין שמדובר במסכות. הם יושבים בבתי קפה, מדברים, חוזרים הביתה, מתנהגים כרגיל ומתחת לפני השטח קיים עולם מקביל. הם לא מכירים את מי שחי לידם, והם גם לא באמת מתעניינים. זו הכללה כמובן, במחזות שלי אני מנסה לדבר תמיד על סמנים קיצוניים בחברה ולא על אנשים בעלי ממוצע של רגשות".

- עסקת בצד האפל הזה גם ב"משחקים בחצר האחורית".

"'משחקים' היה החלק הראשון בטרילוגיה, הוא עסק באונס קבוצתי; 'ילדים' עוסק בגילוי עריות, והפרק הבא, שאיתו קשה לי להתמודד בינתיים, עוסק ברצח, או בניסיון להבין מה מביא אדם למקום הזה שבו לקחת חיים של מישהו אחר מסתדר לו כלגיטימי. הדמות של עילאי ב'ילדים רעים', מזכירה קצת את הדמות של אסף ב'משחקים בחצר האחורית' או אם את רוצה את בריאן מסדרת הטלוויזיה 'הכי גאים שיש'. זה הסוג הזה של מלכים, שמבינים את הקודים הפנימים של ההתנהגות האנושית. הם לא סתם רעים, הם במצוקה; הכוח בילבל אותם והוציא מהם תיבת פנדורה שבדרך כלל נשארת סגורה. מנגנוני הרוע קיימים בכולנו, אבל בדרך כלל הם נשארים רדומים. אותי מעניין מה הטריגר שמוציא את הרוע החוצה. בעיניי זה ההורים".

- גם סגירת החשבונות עם המשפחה חוזרת כמוטיב במחזות שלך - ראינו את זה ב"סיפור משפחתי". המשפחה היא אם כל חטא?

"דוד גרוסמן אמר פעם שמשפחה היא מחנה השמדה קטן. משפחות הן קרקע פורייה למחלות, אני רואה את זה בסביבה הקרובה אליי. יש לי חברה קרובה, אחת הנשים המדהימות בארץ, שמסתובבת עם בשר חשוף ועם דימוי עצמי אפס. זה נולד בבית. אתה לא מתגבר על המשפחה במהלך הזמן, אתה מפתח מסכה, זה הכל. אתה מייפה אותה, מקשט אותה, מבלבל את הסביבה איתה ולפעמים מתבלבל בעצמך לחשוב שהמסכה זה אתה".

- הגיבורים בהצגה מתקשרים וירטואלית למרות שהם כולם תחת קורת גג אחת.

"הדור הזה לא מדבר, ומשתמש בכל מיני אמצעים וירטואליים בשביל לתקשר. זה לא בהכרח רע, האינטרנט והצ'טים מצליחים להוציא מאנשים את האמת הכמוסה הפנימית שלהם. כמו שאחד הגיבורים אומר במחזה: 'המתחזים מתחזים לאמת שלהם'. במהלך התחקיר על המחזה צ'יטטתי המון ברשת והגעתי למסקנה שתחת השם הבדוי והריחוק, אנשים חושפים את האמת שבדרך כלל אינם מעיזים לגלות. כשיש לך כיסוי, אתה חופשי להוציא את הפנים שלך, וזו הגאונות של האינטרנט. אני יודעת שאם הייתי שונאת מישהו היום הכי קל היה ללכלך עליו בצ'ט. במהלך התחקיר כשצ'יטטתי ניסיתי לראות עד כמה אנשים מרשים לעצמם להיפתח אליי. אני משוכנעת שכל התסכולים המזעזעים שיצאו במהלך השיחות האלה לא יכולים לצאת בחיים האמיתיים. רוב האנשים הם נתינים ולא מנהלים".

- השפה התיאטרלית שעושה שימוש במולטימדיה ובאלימות מילותית חדשה יחסית על הבמה בישראל. אנחנו בדיליי?

"יש ז'אנר שלם בלונדון שמציג רק מחזות על צעירים ואלימות. האנגלים יותר אמיצים בקריאת המציאות מאתנו. הם לא מפחדים. שרה קיין, מחזאית בריטית שהתאבדה בשנה שעברה, התעסקה לא מעט בנושא הזה. היא נחשבת לא קומוניקטיבית, אבל יש משהו בקהל הבריטי שמצליח לקבל את התחכום התיאטרלי, להבין את התוך. בישראל, בסופו של דבר, יש תיאטרון מאוד מקובל. בשפת המולטימדיה הרגשתי שאסור לנו להתפשר; מחזה שעוסק בטכנולוגיה ומציג בינוניות נראה לא טוב. השפה המילולית מאוד תמציתית, מתאימה לשפה שמתנהלת ברשת האינטרנט, שגם בה יש את מה שנאמר ואת הסבטקסט – הגיבורים שלי משתמשים רק במילים הנחוצות, אבל אין להם שפה רזה, הם יודעים להתבטא, השפה שלהם מאוד מסוגננת. בניגוד לטקסטים ב'המורדים וב'הורדוס', המחזה הזה הוא הפואטיקה של התמצות".

- איך היית מגדירה את "ילדים רעים"?

"זו הצגת קוקאין, לא הצגת חשיש. הצגה מעוררת, לא דאונרית ועם אנרגיות גבוהות. פס הקול מורכב משלאגרים כמו 'No Surprises' של רדיוהד, לאורך כל המחזה יש גוּדיז כאלה, מתנות קטנות שעוטפות את הצד האפל והמסרים הקשים בצלופן זוהר".

- הסגנון המהיר, הבועט והקופצני נוסח טרנטינו מאוד נוכח. את מוצאת דמיון?

"'ספרות זולה' ו'התפוז המכני' טלטלו דורות שלמים ופתחו פתח לגל שלם של עשייה תיאטרונית, קולנועית וספרותית, ויש כאן הומאז' קטן לז'אנר. ראיתי את 'ספרות זולה' ויצאתי מטולטלת לחלוטין מהמבנה הגאוני. ראיתי את הסרט הזה אולי 20-30 פעם, והיכולת של טרנטינו לתאר את הוואקום בכל-כך הרבה עניין, את הטריוויאליות הזו של הרוע, היא פשוט גאונית. אנשים באים לראות טרנטינו כי הוא הצליח לייצר שפה. אני יודעת שהקהל שלי מחכה לראות את 'המורדים' שוב ושוב במחזות שלי, אני יודעת שקהל לא אוהב שמשתנים לו, לכן מעניין לדעת איך ההצגה תתקבל. אני מאוד אוהבת שמפתיעים אותי - לדוגמה קובריק, כל סרט אצלו זה משהו אחר. או וירג'יניה וולף, הסופרת האהובה עליי, שלא מפסיקה להפתיע אותי. יש סופרים שכותבים כל הזמן אותו דבר ויש כאלה שמחפשים צורות חדשות. אני תמיד בחיפוש אחר ז'אנרים חדשים".

ההתעסקות בפדופיליה ובסכנות הטמונות באינטרנט מנסות להעביר מסר לקהל צעיר?

"ילדים היום יודעים בדיוק מה קורה. הם מנהלים צ'טים מטורפים, מסתכלים על אופרות סבון מגיל חמש ומקבלים את המציאות המעוותת במקומות אחרים - כך שהמסרים שהם מקבלים במחזה הזה מתגבשים לפחות למסר ברור אחד: תדעו ממה להזהר. אני שמחה שאנשים יוצאים מההצגה עם תחושה שהם מבינים שהאלימות באה ממועקה ובדידות. אני רוצה לומר 'אל תשפטו ואל תגידו שהדור שגדל פה הוא חרא. קצת פחות תחפשו אשמים ותנסו להתבונן ולהבין ממה מורכב בנאדם'".

- על מה את עובדת עכשיו?

"אני כותבת רומן שמתבסס על 'סיפור משפחתי'. אני חושבת שעוד לא הצלחתי להוציא את הסיפור הזה מהסיסטם. אני מאוד עסוקה, לא מתלוננת, הכתיבה משחררת ויום שאני לא כותבת בו הוא כמו מוות".