איש ההמון / אדגר אלן פו

(על "איש ההמון" ועל אדגר אלן פו לחץ כאן)

האסון שבאי-האפשרות להיות לבד (ז'אן דה הל ברוייר)

על ספר גרמני מסויים נאמר כי אכן "אין הוא מניח לקרוא אותו." ישנם סודות אחדים שאי-אפשר לספרם. מדי לילה בני-אדם מתים במיטותיהם, כשהם לופתים את ידיהם של כמרי וידוי ותולים מבט מעורר חמלה בעיניהם - הם מתים בלב נואש ובגרון משתנק, בעטיים של הסודות המחרידים שאינם סובלים גילוי. לפעמים, לדאבון הלב, רובץ על מצפונו של אדם נטל אימה כה כבד עד כי לא ניתן להשליכו אלא אל בור הקבר. ובכך, מהותו של כל פשע היא סוד כמוס.
לא מכבר, בשעת דמדומי ערב בסתיו, ישבתי ליד החלון המקומר הגדול בבית-הקפה ד' בלונדון. במשך חודשים אחדים לא הייתי בקו הבריאות, אך כעת חשתי את עצמי מחלים והולך וכוחי שוב היה במותני, ואני מצאתי את עצמי במצב-רוח מרומם, רגש שהוא היפוכו הגמור של שיממון - מצב רוח של ערגה נמרצת, כאשר דוק סר מן המבט השכלי - "האובך שאפף אותו קודם לכן"(1) - והבינה, מחושמלת, חורגת מאוד ממהלכה היום-יומי, בדומה להגיונו החי והכן של קומבה, הרטוריקה המטורפת והמדובללת של גורגיאס.(2)
הנשימה עצמה גרמה לשמחה; ואני שאבתי הנאה הגונה אפילו ממקורותיו של כאב כשר שבכשרים. חשתי סקרנות שלווה אך מחודדת ביחס לכל דבר ועניין. סיגר בפי ועיתון בחיקי, שעשעתי את עצמי בשעות אחרי-הצהריים, לעתים שקוע בעיון במודעות הפרסומת, לעתים בהתבונני בחבורה הגדולה והנהנתנית שבחדר ולעתים בהציצי ברחוב מבעד לזגוגיות המעורפלות מעשן.
רחוב זה הוא מן הכבישים הראשיים של הכרך, והוא היה עמוס מאוד כל שעות היום. אך ברדת החשכה גברה הצפיפות והלכה; ובהאר הפנסים במלוא נוגהם חלפו על פני הדלת שתי גאויות של שפעת ההמון. מעודי לא הייתי במצב דומה בשעת ערב מסויימת זו, והים הרוגש של קודקודי בני-אדם הרחיב כמובן את לבי במתיקותה של חוויה חדשה. לבסוף ויתרתי על התעניינותי בדברים המתרחשים במלון ושקעתי בהרהורים על החיזיון שבחוץ. בתחילה היה להתבוננותי אופי מופשט ומכליל. היבטתי בעוברים ושבים בהמוניהם וחשבתי עליהם כעל צירוף מוכלל של יחסי אנוש. עד מהרה, מכל מקום, ירדתי לפרטים ובחנתי בדקדקנות את הרבגוניות האינסופית שבגזרה, בלבוש, במראה, באופן הילוך, בחזות ובהבעת פנים.
למרבית החולפים על פני הייתה התנהגות עסקנית שבעת נחת, והם נראו כמי שכל מעייניהם נתונים לפילוס דרכם בהמון הסואן. גבותיהם היו מכווצות, עיניהם התגלגלו במהירות בחוריהן, וכאשר נדחפו בידי חבריהם לדרך לא נראו כלל חסרי סבלנות - הם הטיבו את בגדם והמשיכו במהירות בדרכם. אחרים, רבים למדי, חסרו מנוח, פניהם היו סמוקים, והם דיברו אל עצמם ואף החוו בידיהם, כאילו חשו בבדידות בדוחק ההמון שמסביבם. כאשר עוכבו בדרכם, חדלו לפתע למלמל ובמקום זאת הכפילו את מחוותיהם, חיוך לא מודע ומוגזם על שפתיהם, כשהם ממתינים עד יעבור זעם. כאשר נדחפו, קדו לעומת הדוחפים ונראו נבוכים מאוד. - לא היה שום דבר בולט בשתי חבורות גדולות אלו מעבר למה שציינתי. מלבושיהם השתייכו למעמד שניתן לקרוא לו בפירוש מהוגן. הם היו בלא ספק אנשי אצולה, סוחרים, עורכי-דין, חנוונים, בעלי מלאכה, סרסורי בורסה - אצילים ובני-אדם מן השורה - אנשים שעתותיהם בידיהם ואנשים יותר טרודים בענייניהם - מנהלים את עסקיהם בכוח יוזמתם. אלה לא גירו במיוחד את סקרנותי.
שבט הלבלרים ניכר כשלעצמו, ובו הבחנתי בשתי קבוצות בולטות. בקרבם היו לבלרים זוטרים של בתי-מסחר נוצצים - גברים צעירים במעילים צרים, מגפיים בוהקים, שיער משומן למשעי ושפתיים יהירות. למעט ליטוש מסויים במראה, שניתן לכנותו "לבלרי" בהיעדר מלה טובה יותר, אורחם-ורבעם של אישים אלה נראה לי כהעתק מדוייק של שלמות הטעם הטוב ששלט באופנה לפני כתריסר או תריסר-וחצי חודשים. הם סיגלו לעצמם את גינוני החן האצילים שהתישנו - דבר זה, אני מאמין, מבטא את הגדרתו הטובה ביותר של המעמד הזה.
לא היה אפשר לטעות בזהותה של קבוצת הלבלרים הבכירים בבתי-העסק השמרניים, או של "אחוות הוותיקים הנאמנים". לבלרים אלה ניכרו במעילים ובמכנסיים שחורים או חומים נוחים לישיבה, בעניבות לבנות ומותניות, נעליים רחבות מוצקות למראה, וקרסוליות עבות. - לנמנים עם חבורה זו הייתה קרחת קטנה, שממנה בצבצה האוזן הימנית, המורגלת זה מכבר לעיפרון, הזקורה באופן מוזר. הבחנתי שהם תמיד מסירים את כובעיהם או מייצבים אותם על ראשיהם בשתי ידיים. הם ענדו שעונים תלויים על שרשראות זהב צרופות בדגם עתיק ורב-רושם. גנדרנותם התכבדה בעצמה - אם אכן קיימת גנדרנות כה מכובדת.
לרבים הייתה חזות טרזנית, שעל-פיה אני משייך אותם לגזע הכייסים האופנתי, שכל כרך גדול נגוע בו. התבוננתי באצולה זו בסקרנות מרובה והתקשיתי להבין כיצד מסוגל ג'נטלמן לטעות בהם ולחשוב אותם לג'נטלמנים. אצעדות ידיהם גדולות המידה ופניהם המביעים כנות מופרזת, עונים בהם מניה וביה.
המהמרים, שברבים מהם הבחנתי, ניתנו לזיהוי ביתר קלות. הם לבשו שלל בגדים, החל בבגדיהם של נוכלי הרחוב הנואשים המנסים להונות במשחק שלושת הספלים,(3) באפודות הקטיפה שלהם, בצעיף הגנדרני, בשרשראות המצופות ובכפתורים הרקומים זהב וכסף, וכלה במלבושיהם הצנועים בקפידה של אנשי כמורה, שצניעותם, כשלעצמה, מעוררת חשד. חרף ההבדלים, כולם בלטו בגון עור כהה ובצקי, בעמימות עיניים קרומית וחיוורון שפתיים קפוצות. יתר על כן, תמיד הייתי מסוגל לזהות אותם על-פי שתי נטיות אחרות - נימת קול שקטה במתכוון בשעת שיחה ומשיכת אגודל יתרה בזווית ישרה לעומת אצבעותיה הנותרות של כף היד. לעתים קרובות הבחנתי בחבורות נוכלים אלו גם קבוצה שלה הרגלים אחרים, אולם אלה ואלה היו למעשה מעור אחד. ניתן להגדירם כג'נטלמנים המתפרנסים על כשרון התחבולה. הם נראים כיוצאים לבזוז את הציבור בשתי חבורות - חבורת המטורזנים וחבורת אנשי הצבא. בחבורה הראשונה תווי ההיכר הבולטים הם תלתלים ארוכים וחיוכים; בחבורה השנייה מעילי צבא ופנים חמוצים.
במורד סולם ההגינות מצאתי אף סממנים אפלים ומסתוריים יותר הראויים להרהור.ראיתי רוכלים יהודיים, שעיניהם עיני נץ יוקדות בפנים שכל תו ותו בהם לבש רק הבעה של שפלות רוח מנוולת; פושטי יד מקצועיים ותקיפים מזעימים פנים לעומת חוזרים על הפתחים שבהם בני מעלה גבוהה במקצת מן הראשונים, שהיאוש לבדו דחק אותם אל הלילה לבקש צדקה; נכים תשושים ומבעיתים, שהמוות הניח עליהם יד איתנה, ואשר דידו וקרטעו בתוך ההמון בהביטם בפני כל עובר ושב בתחינה, כאילו ביקשו נחמה מזדמנת כלשהי, או תקווה אבודה; נערות צנועות השבות מעמל-יום מפרך וממושך אל בתים שאין בהם שמחה, נרתעות בעליבות יותר מאשר בזעם, מלטישת עיניהם של בריונים, שלא ניתן להימנע ממגעם הישיר; נשות השדרות מכל המינים והגילים - היפהפיה באביב נשיותה, המעלה על דעת כל רואיה את פסלו של לוסיאן, שציפויו שיש פארוס ופנימו פרש המצורעת התועה והדוחה בסמרטוטיה - המכשפה הזקנה הקמוטה, המקושטת בעדיים ומרוחה בשכבות איפור, המשתדלת להקים לתחייה את קסמי נעוריה הכמושים -- הילדה שגזרתה עדיין בוסרית, מנוסה כוותיקה בחנחונים המזעזעים האופייניים למשלח-ידה, הבוערת בתשוקה להיחשב לשווה בערכה לבוגרות ממנה בעולם החטאים; אינספור שיכורים שאין לתאר - רבים בבלואים ובטלאים, מתנודדים, פיהם לעה, פניהם חבולים ועיניהם כהות - אחדים בבגדים ראויים אם כי מזוהמים, בפסיעות מקרטעות במקצת, שפתיהם עבות וחושניות, פניהם סגלגלים ולבביים - אחרים לבושים באריגים שהיו טובים לפנים, המוברשים בקפידה אפילו עתה - גברים שהילכו בפסיעות איתנות וקפיציות יותר מן הרגיל, שפניהם חיוורים עד אימה, עיניהם פראיות ואדומות, ולפתו באצבעות רוטטות כל חפץ ואבזר שנקרו על דרכם בהמון; ויתר על אלה, זבנים, שוערים, סבלי פחם, מנקי ארובות; נגנים של תיבות-נגינה, להטוטנים עם קופי שעשוע וזמרי בלדות, תערובת של רוכלים וזמרי רחוב; בעלי מלאכה ממורטטים ופועלים לאים שונים ומשונים; והכל סואן בחיות מופרזת, צורמנית ומסנוורת.
ככל שהתעבתה חשכת הלילה כן גבר בי ענייני בחיזיון; לא זו בלבד שהשתנה אופיו הכללי של ההמון (והתכונות המעודנות יותר נמוגו עם היעלמותם ההדרגתית של בני-אדם מן היישוב ולעומתן התבלטו והלכו הנטיות הגסות יותר, באשר שעת הלילה המאוחרת הקימה מרבצם זנים שונים של קלון), ואלומות האור של פנסי הגז, שהיו בתחילה חיוורייניות בהתמודדן עם היום הגווע וגברו כעת בנוגהן על סביבתן, הטילו בוהק הפכפכני וצעקני בכל דבר ודבר. הכל היה אפל, אם כי זוהר - כשנהב ששימש בהשאלה לסגנונו של טרטוליאנוס.(4) רשמי האור הפראיים ריתקו אותי לבחינת פניהם של יחידים; אם כי המהירות שבה ריצדו החיים על גבי החלון מנעה צפייה ממושכת בכל קלסתר פנים חולף, היה נדמה לי, במצבי הנפשי המיוחד בעת ההיא, שאני מסוגל לקלוט, אפילו בהרף מבט זה, את קורותיהן של שנים ארוכות.
בגבת עיני הדחוקה אל החלון הייתי שקוע בחקר האספסוף, כאשר ראיתי לפתע ארשת פנים (של זקן כמוש, כבן ששים-וחמש או שבעים), שלכדה וריתקה את כל תשומת לבי בשל המוזרות המוחלטת של הבעותיה. מעודי לא ראיתי דבר שדמה אף במעט להבעה זו. אני זוכר היטב את הרהורי הראשון בראותי תווי פנים אלה, שלו ראה אותם רטץ',(5) היה מעדיף אותם על האופן שבו גילם בציורו את השטן. ובאשר השתדלתי במשך הרגע הקצר שארכה בחינתי הראשונה ליצור לעצמי מושג כלשהו על כך, עלו במוחי, מחמת המבוכה והזרות, מחשבות מבולבלות וסותרות על כוח שכלי כביר, זהירות, דלות, רדיפת בצע, קור רוח, זדון, צימאון לדם, ניצחון, חדווה, אימה גדולה, יאוש חריף ועילאי. חשתי את עצמי מגורה, נדהם, משתאה. "אלו קורות חיים פראיות," אמרתי לעצמי, "נכתבו בחביונו של חזה זה!" אחר כך החלה לקנן בי תשוקה עזה לשמור על קשר עין עם האיש - לדעת יותר על אודותיו. לבשתי את מעילי בחיפזון, אחזתי בכובעי ובמקלי ועשיתי את דרכי אל הרחוב, מפלס לעצמי דרך בהמון כדי ללכת בעקבותיו, שכן הוא נעלם מעיני. בדי עמל הצלחתי לבסוף להתקרב אליו וללכת בזהירות בעקבותיו כדי לא להסב את תשומת לבו.
כעת הוענקה לי הזדמנות נאותה לסקור אותו. הוא היה נמוך קומה, כחוש מאוד, וכנראה תשוש למדי. ככלל, בגדיו היו ממורטטים ומזוהמים; אולם כאשר נקלע מדי פעם אל חוג בוהקו העז של אחד הפנסים, ראיתי כי צווארונו וחפתיו, הגם שהיו מטונפים, עשויים מאריג נאה ומשובח; ועיני בגדו בי או שמא ראיתי מבעד לקרע בגלימה מכופתרת, כנראה קנויה בחנות לבגדים משומשים, בחטף, נצנוץ של יהלום או של פגיון. תצפיות אלו גירו את סקרנותי וגמרתי אומר לעקוב אחרי הזר באשר ילך.
כבר הייתה שעת לילה, וערפל טחוב וסמיך היה תלוי מעל הכרך, מאיים לכלות את עצמו במטר כבד וסוחף. לשינוי זה במזג-האוויר נודעה השפעה מוזרה על ההמון, שהחל עתה לנוע במהומה חדשה, מוצל במטריות רבות. הסער והפרץ גברו עד מאוד. באשר לי, לא התחשבתי במיוחד בגשם - מארב של קדחת נושנה במערכת גופי הפך את הלחות לעונג שיש בו מידה של סכנה. בכורכי מטפחת על פי, המשכתי בעקבותיו. הזקן התקשה בפסיעותיו בכביש אך הוא המשיך והלך כחצי שעה, ואני פסעתי סמוך למרפקו פן יאבד לי בהמון. הזקן לא פנה לאחור ולו פעם אחת ועל כן לא הבחין בי. בין כה וכה פנה אל רחוב צדדי שבו שררה צפיפות רבה, אם כי פחותה מזו שבכביש הראשי. כאן ניכר שינוי בהתנהגותו. הוא פסע בפסיעות איטיות יותר ואף מגמת פניו הייתה פחות ברורה - בהיסוס גדול יותר. הוא חצה את הרחוב ושב וחצה אותו בלא מטרה ברורה; והדוחק עדיין היה כה גדול עד כי נאלצתי לעקוב אחריו בתשומת לב מרובה. הרחוב היה צר וארוך ודרכו של האיש ברחוב ארכה כמעט שעה. במשך שעה זו התמעט מספרם של העוברים ושבים עד כי דמה לקהל המצוי בשעת צהריים בברודווי ליד הפארק - קיים הבדל כה גדול בין הציבור בלונדון לציבור אפילו בכרך האמריקני המאוכלס ביותר. פרשת דרכים שנייה הביאה אותנו אל כיכר, מוארת באור יקרות, שופעת חיים. הזקן שוב התנהג כבראשונה. סנטרו צנח על חזהו ועיניו התגלגלו בפראות מתחת לגבותיו העבותות למראה כל מי שנדחק אליו. הוא המשיך בדרכו בעיקשות ובהתמדה. אך אני הופתעתי לגלות כי כאשר סובב את הכיכר שב על עקביו. - הפתעתי אף גדלה כאשר ראיתי אותו מקיף את הכיכר פעם ועוד פעם וחוזר כלעומת שבא. באחת הפעמים כמעט זיהה אותי כאשר הגיח לעומתי בתנועה פתאומית.
הוא בילה בתמרונים אלה כשעה, שבסופה נתקלנו בפחות עוברים ושבים. הגשם ירד בחוזקה; האוויר התצטנן; העוברים והשבים פרשו לביתם. במחווה שדמתה לקוצר-רוח נרגן הזקן פנה אל רחוב צדדי שומם למדי. במורד הרחוב, לאחר כרבע מייל, החל לפתע לצעוד במהירות שלא העליתי בדעתי שאיש בגילו מסוגל לה, ואשר הקשתה על מעקבי אחריו. כעבור דקות אחדות הגענו אל שוק גדול והומה אדם, שהזקן הכיר היטב את מבואיו ומוצאיו. התנהגותו שבה והייתה כבראשונה והוא פסע אנה ואנה, בלא מטרה, בתוך קהל קונים ומוכרים.במשך הזמן ששהינו במקום, כשעה ומחצה, נאלצתי לנהוג במשנה זהירות בשומרי על קרבתי אליו בלא למשוך את תשומת לבו. למרבה המזל נעלתי ערדלי גומי שאפשרו לי לנוע בשקט גמור. לא היה ולו רגע אחד שבו השגיח בי ובצפייתי בו. הוא נכנס אל חנויות רבות, בזו אחר זו, לא שאל למחירו של חפץ כלשהו, לא אמר ולו מילה אחת, ובחן את החפצים במבט פראי וריק ממבע.
כעת נדהמתי כליל למראה התנהגותו והחלטתי לא להיפרד ממנו עד אשר אשביע את סקרנותי.שעון שצלילו רם ונישא צלצל אחת-עשרה, והקהל החל לנטוש את השוק במהירות. אחד מבעלי החנויות, בהגיפו תריס, הדף את הזקן לאחור, וברגע זה ראיתי רטט גדול מטלטל את גופו. הזקן נחפז אל הכביש, הביט בדאגה על סביבותיו והחל לאוץ בזריזות רבה בסמטאות עקלקלות שוממות, עד כי שוב הגענו אל הכביש שבו התחלנו את מסענו - הרחוב שבו שוכן המלון ד'. הרחוב כבר לא נראה כבראשונה. אור הגז עדיין בהק בו אך הגשם ניתך בעוצמה רבה ורק בני-אדם מעטים נראו לעין. הזר החוויר כרוח-רפאים. הוא פסע בעגמומיות פסיעות אחדות במעלה השדרה שהייתה קודם הומה אדם, אחר כך, באנחה כבדה, פנה בדרך הנהר, ובלכתו הליכה נמרצת בדרכי עקיפין שונות ומשונות הגיע סוף-סוף אל חזיתו של אחד התיאטראות הגדולים. התיאטרון כמעט נסגר והקהל יצא מבעד לדלתות בהמוניו. ראיתי את הזקן נאנק כאשר פילס את דרכו בקהל; עם זאת חשבתי שהכאב החריף שניכר בחזותו שכך במקצת. ראשו שוב צנח על חזהו; מראהו היה כפי שראיתי בראשונה. שמתי לב שהוא מבכר ללכת בנתיב שבו הולך רוב-רובו של הקהל - אולם, בעיקרו של דבר, הגחמנות שבמעשיו נותרה נשגבת מבינתי.
ככל שהמשיך בדרכו, חבורת האנשים שמסביבו הידלדלה והלכה והוא שוב נראה כפוסח על שתי הסעיפים. זמן-מה הלך בעקבות מניין או תריסר הולכי-רגל קולניים שהלכו בחבורה, אולם אף זו נצטמצמה והלכה ככל שהאנשים נשמטו ממנה בזה אחר זה עד אשר הגענו אל סמטה צרה וקודרת שמעטים הולכים בה, ומן החבורה נותרו שלושה בלבד. הזר עמד מלכת ולרגע נראה שקוע בהרהורים; אחר-כך, בסערת רגשות שניכרה בכל תנועה מתנועותיו, יצא במהירות אל דרך שהוליכה אותנו אל שולי הכרך, אל מקומות שונים לחלוטין מן הרבעים שחצינו קודם לכן. זה היה הרובע המצחין בלונדון, שכל דבר בו נשא את חותמה הדוחה ביותר של דלות מעוררת רחמים, רובע של פשע נואש.
באורו העמום של פנס אקראי, בקתות עץ גבוהות, עתיקות, מתולעות, נראו כנוטות לנפול על צִדן עד כי אפשר היה להבחין אך בקושי רב במעברים שביניהן. אבני המרצפת הפזורות בכל מקום נעקרו ממקומן על-ידי עשבי הבר שצמחו פרא. הביבים הסתומים מלאו זוהמה מחליאה. האווירה רחשה שיממון. אף-על-פי-כן, ככל שהתקדמנו בדרכנו גברו קולות החיים. לבסוף נראו חבורות גדולות של בני-אדם מן הסוג הלונדוני הנחות והמופקר ביותר תועים אנה ואנה כשיכורים. רוחו של הזקן שוב קמה בו, כלהבה ששעתה הגיעה. - הוא שוב פסע בצעדים גמישים. לפתע נקרתה על דרכנו פינת רחוב, ועמה פרץ אור גדול, והנה ניצבנו בחזית אחד ממקדשי ההוללות הגדולים שבשולי הכרך - אחד מארמונותיו של השטן, הג'ין. זו הייתה כמעט שעת עלות השחר; שיכורים עלובים אחדים נדחקו פנימה והחוצה מבעד לכניסה המהודרת. הזקן פילס לעצמו דרך פנימה במעין אנקת גיל, לבש שוב את צורת התנהגותו המקורית ודישדש אנה ואנה בהמון בלא מטרה ברורה. לא חלף זמן רב והדוחק ליד הדלתות רמז על כוונתו של הבעלים לסגור אותן ולנעול את עסקו. היה בזה משהו נוקב מיאוש, שבו הבחנתי בחזותו של הזר שאחריו הלכתי בעיקשות כה רבה. אף-על-פי-כן הוא לא היסס בדרכו ושב על עקבותיו במרץ מטורף, אל לִבה של לונדון המעטירה.
מנוסתו הייתה ממושכת ונמרצת, ואני הלכתי בעקבותיו בהשתאות עצומה, נחוש בדעתי שלא לנטוש את המעקב שמילא כליל את מעייני. השמש זרחה בעודנו בדרכנו, וכאשר שוב הגענו אל השוק הומה האדם בכרך גדול זה, ברחוב המלון ד', ההמולה והפעלתנות בו היו אך מעט פחותות משראיתי בלילה. וכאן, בתוך הערבוביה הגדלה והולכת, המשכתי במעקבי אחרי הזר. אבל הוא המשיך, כהרגלו, להלך אנה ואנה, ובמשך כל היום לא יצא מן האנדרלומוסיה של הרחוב הזה. וכאשר נטו צלליו של הערב השני נלאיתי עד מוות, ובהיעצרי מול פניו של הנווד הזקן, התבוננתי בהם ממושכות. הוא לא הבחין בי והמשיך בדרכו, כאשר אני, מוותר על המשך מעקבי, נותרתי שקוע בהרהורים. "זקן זה," אמרתי לבסוף, "הוא גאון הפשע המסתורי וסמלו. הוא מסרב להיות לבד. הוא איש ההמון. לשווא אעקוב אחריו, שכן לא אלמד עוד דבר על אודותיו או על מעלליו. תוכו הרע ביותר של העולם הוא ספר עבה מ"Hortulus Animae"(6), ויתכן שחסד גדול עשה עִמנו האלוהים ש''אין הוא מניח לקרוא אותו."

תרגום: גיורא לשם. מתוך זמנים 78 - תולדות הגוף. עורך אורח: מיכאל זכים עורכת: נעמה שפי, בהוצאת אוניברסיטת תל-אביב וזמורה-ביתן.

1. הומרוס, איליאדה, ספר 5.
2. ויליאם קומבה (1823-1741). סופר אנגלי שכתב על הרפתקאותיו של כומר-מורה.
3. משחק שיש בו הונאה הזולת. מטמינים אצבעון או טבעת מתחת לאחד הספלים. על המתערב לגלות את החפץ המוטמן. אפשר לרמות את המתערבים בזריזות ידיים.
4. קווינטוס ספטימוס פלורנס טרטוליאנוס, סופר בכנסיית קרתגו שחי בין השנים 230-160 לערך.
5. מוריס רטץ' (1857-1779) חרט גרמני.
6. ספר מאת ג'ון גרונינגר שנדפס בגרמניה בתחילת המאה ה16-. פו למד פרט זה בספרו של איזק ד'יזראלי, "מוזרויות בספרות", שבו נכתב כי ספרו של גרונינגר מכיל איורים דתיים דוחים.