מעיין הארי

ידוע הוא שהאריה האחרון ששוטט בארץ ניצוד בערבות יריחו בידי צלבנים נלהבים אי שם במאה ה-12. על אריות אחרים אנחנו יודעים מן התנ"ך. לפחות לשמשון הגיבור ולדוד יפה העיניים היו מפגשים אלימים למדי וטעוני מוסר השכל עם אריות, שגם הם נפרדו אז מחייהם. מאז כלו חתולי ענק מופלאים אלו מן הארץ ונותר רק כל המדרון הדרומי של מרום הגליל, עמוס לעייפה באריות וירטואלים.
הכפר דיר אלאסד, עוד כפר - עין אלאסד, הר הארי, הוא ג'בל חידר, מעיין עין אסד, עוד מעיין - עין הארי, הוא עין אלחידר, עין לביאה, על אף ששמו הערבי הוא א-צפווה כלומר, המשובח; נחל הארי, נבי חידר, הר כפיר. ובאנו אנחנו ועוד הוספנו משלנו בצפת, את הארי הקדוש, ותמלא הארץ בני שחל וכפירי לביאות. לאמיתו של דבר, אין לי מושג קלוש מהו שגרם להסתערות האריות הזו, וכל ניסיונותי הפולקלוריים לפתור את התעלומה, נסתיימו בכשלונות חרוצים, שאינם ראויים לפירוט.
לבד מאריות, יש במדרון הדרומי הזה המוני מעיינות. חלקם לא מסומן, חלקם מסומן לא במקומם הנכון, וחלקם מסומן ללא שמם. מאחר שזה כבר קשור בכשל כרטוגרפי מתמשך ואין הדבר יאה להתגולל על מי שאינו מסוגל ממילא ליותר מאשר להיכשל, נוותר על הבאת הדוגמאות....

בריכה סודית ונטולת נחת

אחד המעיינות המסומנים במקומו הנכון ושמו כמובן הארי (אלחידר), הוא המקום. המעיין נובע בצלע המערבית של נחל הארי, ליד דרך הג'יפים הכבושה לרוחבו של המדרון, בין ראמה ועין אלאסד. המעיין הזה לא ממש ענק ולא ממש מזין את הסמבטיון. בסך הכל הוא מפיק כ-500 ליטרים בשעה, אבל כל ליטר כאן - פשוט סוכר נוזלי וצלול. מי המעיין נתפסים בצינור ומועברים לבריכה נאה, הבנויה על המדרון. עודפי המים ניגרים ממנה ונספגים מיד בחיקה החרב והסלעי של אדמת הגליל.
המעיין היפה הזה נותן היום פרנסה לבעליו, כי על משטח האבן שליד הבריכה נבנתה מסעדה. שלט מורה את הדרך אליה כבר מכביש עכו צפת, ועליו כתוב 'הבריכה הסודית'. לפני שהבריכה הסודית חשפה את גווה למכים, פרנסת בעליה היתה על בוסתני הפירות שהשקה המעיין, על עץ התאנה, השסק, הגפנים, הרימונים וים עצי הזית, שצמרות הכסף שלהם מאוושות נצח למרגלות המעיין ועד לכביש.
כאילו כדי להוסיף עוד תבלין וריח לכל היופי הזה, נתפראו בצד כמה משוכות צבר, תאנים שברחו מהבוסתן וענני אבק אדמדם, שצובט בנחיריים כאשר הוא עולה מתחת לגלגלים או לרגליים, מתערבב בריח הזעתר והצתרה ובניחוח העולה מצל עצי הזית.
האמת ניתנת להיאמר, שמעולם לא טעמתי ממאכלי המסעדה במקום, כי בבואי לשם איש לא טרח להתעניין ברצוני. נהפוך הוא, מידה לא מבוטלת של אי נחת נדפה מבעלי המקום בראותו אותי בודד, ללא נחילי אורחים בעקבי. אך למרות זאת, אי אפשר לקחת מן המקום את יופיו, שהוא ים תיכוני מזוקק וטהור, כפי שרק בגליל יכול להיות כמותו. והרי יופי ים תיכוני נשען על המעבר מים הזיתים אל איי הבוסתנים הקטנים, הוא מחליף מתלולי סלע זקופים בכתפיים רכות ומפונקות של גבעות עגלגלות. אד רוטט של חום מרחף דרך קבע באוויר העולה מן הכנרת, וכמו צעיף חצי אטום על פני אישה הוא נע מדי פעם, חושף את האגם הכחול ומכסהו שוב.
היופי הזה משורטט בקיץ עם צווחות השרקרקים והכחלים שמסתחררים במרדפיהם האינסופיים אחרי זבובים ויבחושים. זה יופי שעולה עם קרקור הצפרדעים במעיינות המדרון, בוקע מתוך סבך הפטל של עין לביאה, של עין נבעת-סעיד השכן, ושל עין הארי ובריכתו הסודית; מתערב ביללה העולה ממסגדי ראמה ונעלם כאשר נופלת הדממה הפתאומית בתום התפילה.
כל אלה, רסיסי הים תיכוניות של הגליל, המושכים אל הצל שבו אפשר לנגב לבנה עם שמן זית, או פעמיים חומוס וצנוברים, ושיהיה גם קצת חריף והרבה חמוצים.

איך מגיעים

לעין הארי אפשר להגיע רק בדרכי עפר העבירות לרכב חזק, מראמה או מעין אלאסד, בדרך שמקשרת את שני הכפרים. דרך עפר נוספת עולה לכאן דרך כרמי הזיתים, מכביש עכו-צפת (866), בין צומת חנניה לצומת ראמה.
סביר להניח,שלא כל המגיעים למקום יזכו בשירות, ברמה של מלון שגרתי או של מסעדה רגילה. לנסות אפשר תמיד, ואם בעל המקום הפך בינתיים לנימוסי יותר משהוא רגיל, אז יש בהחלט סיכוי לשלב תענוגי מעיים עם אלו של שאר החושים. עוד בסיבה: נחל צלמון - ערוץ מלא מים וצמחיה, עם שרידים לא רעים של טחנות קמח עתיקות. יש סיכויים, שהמעיין שמזין את אפיק נחל צלמון יתייבש בדיוק כשתגיעו, אז תנסו ביום אחר, כי זו התנהגות מוכרת של עין צלמון;
פקיעין - כפר דרוזי, מוסלמי וגם טיפה נוצרי. לבד מיופיו הנוגע ללב, על מדרון תלול ומעל בקעה עמוקה ומעובדת יש לו גם מעיין גדול, הנובע בחלק הנמוך של הכפר, בית כנסת ישן של הקהילה היהודית הקטנה, שחיה כאן עד לפני כמה עשרות שנים. בתי אוכל ים תיכוני וקברי צדיקים, למי שמרגיש צורך נפשי עמוק להשתטח על משהו; צפת - מי שצריך פה הסבר, שיתחיל ללמוד מהתחלה, כלומר ממש מכיתה א'.