אבני דומינו שטוחות

המופע החדש של רקדנית וסולנית להקת בת-שבע לשעבר, שרון אייל, מנסה להביא לבמה התחכמות מבנית, אבל מזכיר בעיקר גרסה מסורבלת של שחייה צורנית.
זו הפעם הראשונה בה יוצרת אייל עבודה שלמה עבור להקת "בת-שבע", למרות שעבדה בעבר ככוריאוגרפית עם רקדנים בודדים מתוך הלהקה. בשנה שעברה יצרה את "פשיטת רגל" במסגרת "רקדני בת-שבע יוצרים", בה מוזמנים הרקדנים ליצור עבודות קצרות, שמועלות כערב פתוח לקהל באולם החזרות של הלהקה, ולפני כן יצרה את "פאן" עבור "אנסמבל בת-שבע".
ההחלטה להעלות את עבודתה החדשה של אייל, "INK", כמופע משולב במקטעי עבודות ישנות של נהרין מוזרה, ובין היתר מדגישה את חוסר הבשלות שלה כיוצרת. הפער בין עומק עבודותיו של נהרין ("קאמוס" ו"חלב שחור") לבין השטיחות הטורדנית של "INK" בולט ובלתי הוגן, בעיקר מפני שמדובר ביוצרת צעירה. אורך העבודה כשלושים דקות ובאופן מפתיע היא אינה פותחת את המופע. השילוב בין שני היוצרים נובע אולי מהחשש שהקהל הישראלי לא יטרח לצאת מהבית בשביל 30 דקות מחול, ואולי מפני שהיה מי שחשב, ובצדק, שהיא זקוקה לתמיכה.
העבודה של אייל מתמקדת במבנים צורניים שנוצרים על חלל הבמה על-ידי הרקדנים שיוצרים ראשי חץ, ריבועים, עיגולים ושורות. אם ניתן היה לצמצם את העבודה ל-10 דקות אפשר היה לומר ש-INK היא עבודה מורכבת ועשירה, מלאה במבנים צורניים שנבנים ומתפרקים מול העיניים, נוגעת בקבוצה מול האינדיבידואל ומזכירה לעתים צבא של קלפים או אבני דומינו. בהרכבה הנוכחי, העבודה נראית יותר כמו תחילתו של חיפוש או תהליך בהתהוות, משדרת בלבול ומפזרת אמירות. ביצירה מעין זו נדרשים דיוק ותזמון יוצאי דופן, שאינם קיימים ב"INK", והופכים את כל הניסיון לחובבני. בדיוק בשביל זה קיימים מופעי "רקדני בת-שבע יוצרים".