אני לא מפחד מהמונח גטו

האם ישראל הופכת לגטו תרבותי? בכל הקשור לתיאטרון, אין ספק שמדובר באמנות המשקפת מציאות מקומית, אבל זקוקה לא פחות לפרספקטיבה, מרחק ודיאלוג עם העולם הרחב. הבמאי עמרי ניצן, המנהל האמנותי של תיאטרון הקאמרי ואחת מדמויות המפתח בסצינה התרבותית הישראית, מקבל בהכנעה את הפרובינציאליות הנוכחית.

- אתה מסכים שהפכנו לגטו מבחינה תרבותית?

"אני לא מפחד מהמונח גטו, אבל אני לא חושב שהוא מדויק. אנחנו פרובינציה תרבותית והגדרה של פרובינציה נובעת קודם כל מכך שאנחנו מעטים מול רבים והפצת הלשון שלנו מאוד אקסקלוסיבית. אני משווה אותנו למרכז תרבותי כמו גרמניה, שהעשייה התיאטרונית שלה מדברת למיליונים, או לאנגליה, שהשפה שם יותר נפוצה ויותר קומוניקטיבית. המונח הזה, 'גטו תרבותי', לא גורם לי לרגשי נחיתות מבחינת רמה. הבשורות הכי משמעותיות וההצגות הטובות ביותר שראיתי נולדו דווקא במדינות קטנות כמו רומניה, וגם בה - דווקא בערים הקטנות כמו קלוז'. פרובינציה לא אומר תיאטרון פחות טוב אלא פחות נפוץ, שסובל מקשיים לחציית מחסומי שפה".

- אתה מדבר באופן כללי. באופן מעשי, היום קשה יותר להביא במאים אורחים בגלל המצב?

"ברמה הראשונית במאים זרים לא רוצים להגיע הנה, שזה מבחינתם אומר להיכנס לשדה מוקשים ולהתפוצץ. ברמה המשנית נוצרה בתחומי השמאל הבינלאומיים, שעליהם נמנים גם אמנים, אנטיפתיה כלפי הכיבוש הישראלי. למרות שהקאמרי מקבל הזמנות להשתתפות באירועים ופסטיבלים בינלאומיים, כמנהל אמנותי אני יודע שיש ימים שקולגות בחו"ל לא עונים לי לטלפון. לא ששים ליצור עמנו קשר כיום. כשאני מנסה להשיג מנהל אמנותי של פסטיבל ונאמר לי שהוא בישיבה, אחר-כך בלאנץ' ובפעם השלישית הוא בדיוק עזב וזה נמשך מספר ימים, אני מבין שלא רוצים לדבר איתי. זה בדרך כלל קשור ותלוי בכותרות שהופיעו בעיתונות הבינלאומית באותם שבועות".

- איזו השפעה יש לזה על העשייה התיאטרונית המקומית?

"זה מקשה על החיים. בכל העולם יש כיום נטייה, מבחינה תיאטרונית ובכלל, למחוק גבולות. זה בא לידי ביטוי בקופרודוקציות משותפות, הפקות חוצות גבולות וחשיפה בינלאומית. בישראל, בגלל המצב, אנחנו ניצבים מול השינוי הבינלאומי הזה מתוך סיטואציה של איסורים, גבולות וחרמות. אנחנו לא שותפים בחגיגה הקוסמופוליטית. אז נכון, בפועל, יש רגעים ונקודות בהן הופענו ב'אולימפיאדות תיאטרוניות בינלאומיות', כלומר פסטיבלים נחשבים בעולם. היום זה יותר קשה למרות שאני משוכנע שאם היינו מופיעים יותר, היינו יכולים להפוך ולהיות הריגוש של האולימפיאדה".

- יש שיאמרו שהסתגרות זה דבר טוב לתיאטרון יותר מלתחומי תרבות אחרים. אתה מסכים?

"להצמיח תיאטרון מתוך התרבות המקומית זה הבסיס, ובזה 'המצב' לא דחק אותנו לפינה מאיימת. אני כן חושב שצריכים להתרכז בערוגה שלנו. קחי לדוגמה את הקולנוע היפני – ככל שהסרטים היפניים היו יותר יפנים מיפנים הם יותר הצליחו לחצות גבולות. ברגע שהם ניסו להיות מערביים, הם הפכו להיות פחות מעניינים. בסופו של דבר, מה שמעלים על הקרשים זה מה שנכתב על השולחן. זה לא כמו במערכת עיתון, שהעורך אומר 'בוא נכתוב על נושא זה או אחר'. המחזאי מקנן בתוך עצמו ובסופו של דבר יוצאת הציפור. ביצירה התיאטרונית הישראלית תמיד היה דיאלוג בין הפרטי לבין הציבורי, אלו הן שתי נקודות הכובד - כמו לדוגמה ב'הוא הלך בשדות'. אז נכון, כמו שחנוך לוין כתב ב'רצח', אפשר לקנא ב'שקט השווייצרי' שמאפשר לכתוב סיפורים קטנים ואישיים, אבל בסופו של דבר אני חושב שכיום גם לכתוב מחזה אישי זה פוליטי. הכל מתייחס למה שקורה. זה מה שקיים כאן וצריך לכבד את זה, לא להטיף נגד".

- התיאטרון הישראלי סובל כיום מאסקפיזם?

"זה נכון שהתיאטרון הישראלי משתמש היום יותר באסקפיזם, אולי אפילו ברמה שלא היתה עוברת בימים כתיקונם. המצב מחוץ לאולם התיאטרון כל-כך מדוכדך, שלא נורא לאמן את מיתרי הצחוק, כמו לדוגמה בהצגה 'טובים השניים'. אני כן חושב שצריך לשקף, להתעסק בעצמנו, אבל במקביל, הדיאלוג עם העולם מעניין וחשוב וכרגע הוא לא זורם. הפתרון לא צריך להיות דוגמטי. בקאמרי אנחנו מתרכזים מבחינה תכנית בעצמנו, אבל יש מקום לתנופה בינלאומית שברגע זה חסומה. גופים שהמפתח שלהם זה שיתופי פעולה בינלאומיים, כמו האופרה, התזמורות ופסטיבל ישראל, נמצאים בקשיים שאני לא מקנא בהם. זה פינוק לומר שזה מדכדך, יש צרות גדולות מזה, אבל זה בהחלט מעיב על העשייה. הלוואי שהכל ישתפר ואז נזכה להיות מרכז בינלאומי ברמה גבוהה כפרובינציה".

- העתיד נראה לאומי יותר?

"כולנו עסוקים בלנסות ולהבין את המצב, גם התיאטרון. ממש בקרוב הקאמרי יעבור למשכנו החדש על שלוש במותיו, בית לסין יעבור לפרישמן, דברים קורים וזו תנופה שבראש ובראשונה צריך לפרגן עליה לראש העיר תל-אביב, רון חולדאי. זה היה נחמד אם כתוספת, המשכן החדש היה הופך באמת למרכז בינלאומי. ההתחככות עם העולם נותנת אמות מידה, מעלה את הרף וגורמת לנו להתחרות עם הטובים ביותר. זה מה שחשוב בלקיים דיאלוג עם העולם. תיאטרון זה דבר לוקאלי, שצומח על דעת המקום והזמן ומעניין לראות את האינטראקציה בין הלוקאלי שלך ללוקאלי אחר. כואב לי הלב כשאני פונה לבמאים שלמדו יחד איתי בכיתה (ב"דרמה סנטר" בלונדון – מ.י) והם אומרים לי שהם לא מעיזים להגיע הנה, או כשאני מזמין מנהלי פסטיבלים בינלאומיים להגיע לפתיחת המשכן החדש והם לא מעוניינים. יש כאן קהל טוב, סקרנות ופרטנציות להיות מרכז העולם. היינו יכולים, עם האוניברסליות המסוימת שלנו, ממש להגביה לשחקים והמצב דוחק אותנו למחנה מעצר תחת חרם".