פרק 14: איך נראות חברות השמה מבפנים

כשאתה נכנס בפעם לחברת ההשמה אתה מופתע מהרעשים שיש שם. כשהיית בצבא, לימדו אותך איך אפשר לנווט בלילה ואחד השיעורים הראשונים היה 'זיהוי צלילים בחושך'. אתה עוצם עיניים ומנסה להבין מהם הצלילים האלה, ללא הצלחה.
"מלא בבקשה את הטופס הזה", אומרת פקידת הקבלה ואתה מתבאס.

מי זוכר באיזו שנה היתה כיתה ט'?

כמה פעמים אפשר לנסות לחשב באיזו שנה התחלת ללמוד בכיתה ט'. אתה דווקא הגעת מוכן לראיון הזה, יודע שאם ישאלו אותך מהן התכונות הטובות שלך תענה 'אני יסודי ואוהב לעבוד בצוות' ואם ישאלו מהן הרעות תגיד: 'אני פרפקציוניסט'. אבל תמיד הקטע הזה, עם השנים, אתה מוצא את עצמך מתחיל לספור עם האצבעות שנים לאחור.

אני לא כמו כולם

"אם אתה מתבלבל עם השנים, תוסיף שש שנים לשנה בה נולדת, אז התחלת ללמוד בכיתה א'. משם, כבר הכל יותר קל", אומרת פקידת הקבלה. "למה שאתבלבל?" אתה שואל. "ככה כולם", היא עונה. "אני לא כולם", אתה אומר בקול כועס. חישוב מהיר מגלה לך שכדאי להתקשר לכמה מקומות, כי אתה צריך לשנות בכמה טפסים את השנה שבה סיימת תיכון.

תיק-תק תיק-תק

הרעשים מפריעים לך, שוב. יש שם רעש של תיק-תק, אבל התיק הוא קצר ואז אחרי כמה שניות יש תק ארוך. יש שם גם רעש מוזר של נייר, רעש לעיסה מוזר, ורעש של קשקוש. אתה מסתקרן לדעת מה הולך שם. "יפעת מיד תקבל אותך", אומרת לך פקידת הקבלה תוך שהיא מזיזה את ראשה לרגע משפופרת הטלפון. היא מדברת עם מישהו, ועצרה בשביל לדבר איתך, אבל זה היה רק לרגע. מיד היא ממשיכה בשיחתה. אתה לא יכול שלא להקשיב.

שוב, יפעת מיד תקבל אותך

"ופעם, היו ימים, פעם היה כאן לחץ עבודה. הייתי נשארת עד שתים עשרה בלילה מרוב לחץ. היום, אפשר ללכת כבר בשתים עשרה בצהרים", היא אומרת לטלפון. "בשתים עשרה בצהרים וגם זה אם הגעת בעשר". "יפעת מיד תקבל אותך", היא שוב אומרת. "סליחה, איפה השירותים?" אתה שואל. אתה קם, עושה את עצמך מסתובב תוך כדי אתה מסתכל לראות מה שאר האנשים במשרד עושים.

גם המנכ"ל מיואש

הצצה אל חדרו של האדם שעל דלת חדרו כתוב "מנכ"ל" מגלה שהוא האחראי על התיק-תק ועל הרעש של הקשקוש. בלי שהוא רואה, אתה שם לב שהוא מדליק את המחשב שלו, מחכה שמערכת ההפעלה תסיים לעלות, ואז לוחץ על כפתור הכיבוי ומיד שוב על כפתור ההדלקה. כל פעם הוא מסמן איקסים במעין טבלה גדולה, משהו שמזכיר לך את טבלת היאוש שעשית לפני השחרור. אין לו משהו יותר טוב לעשות? אתה מגרד בראשך. טוב, כנראה שלא.

נולד בפתח תקווה? מצטערת, לא מתאים

אתה חוזר אל פקידת הקבלה. "כרגע קיבלנו את קורות החיים שלך בפקס", היא אומרת למישהו בטלפון, תוך שהיא מחזיקה בדף נייר שכנראה כרגע הוציאה מהפקס, "ומערכת הסינון הממוחשבת שלנו תעבור על הנתונים ותחליט אם אתה מתאים או לא מתאים. תודה גם לך". היא מניחה את אחת השפורפרות. "בוא נראה, נולד בפתח תקוה. מצטערת, לא מתאים", היא אומרת לשפופרת הטלפון וצוחקת.

יפעת מקבלת אותך

"סליחה, יפעת מוכנה לקבל אותך עכשיו", היא קוראת לך ומצביעה לעבר אחד החדרים. אתה נכנס לחדר של יפעת. "אני מצטערת שהתעכבת, פשוט הלחץ כאן מטורף וגם יש בעיות במחשבים", היא מתנצלת. היא לועסת את הקצה של העט שלה, וכתמי הדיו שעל שפתיה מגלים שהיא עושה זאת בתיאבון רב.
"במה נתחיל?" אתה שואל.
"ספר לי על עצמך. מתי סיימת בית ספר תיכון?" היא שואלת.
אוף, אתה חושב לעצמך, הנה זה מתחיל.

הטיפ של הפרק

הרעש שנשמע בתוך חברות ההשמה הוא בשביל להעיר את העובדים ולתת להם תעסוקה. כל חברת השמה מוצאת לעצמה שיטות משלה, והעובדים משכללים את האלמנטים שנועדו להעביר להם את הזמן. מכיוון שהם קצת 'תקועים' עדיין בעבר, בתקופת הבועה של ההיי-טק וכל זה, אף אחד לא מספר להם שהם משועממים.

אני עשיתי השמות מהמרפסת

אגב, אם המראיינת תאמר לך משהו כמו: "רציתי רק לספר לך קצת עלינו, ובכן, רק בשנה האחרונה ביצענו השמות לחברות תקשורת מובילות, לחברות אינטרנט ולסטארט-אפים רבים", אז דע לך שזה לא אומר שהם חברה רצינית, כי זו לא חוכמה ממש גדולה. בתקופת הבועה של ההיי-טק היו כל כך הרבה משרות וכל כך מעט עובדים. גם אם אני ואתה היינו יושבים במרפסת, מפצחים גרעינים ושואלים את העוברים ושבים ברחוב אם הם רוצים לעבוד, גם אנחנו היינו עושים הרבה השמות.