שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    כביסה מלוכלכת עושים בחוץ
    אריאנה מלמד חזרה לביוגרפיות אהובות, שנוגעות בהרבה סערות, יצרים ומין, ובכל זאת, לא מביאות רק רכילות

    "ביוגרפיות אינן אלא רשימות הכביסה של הזולת", אמר פעם אוסקר ווילד. "ביוגרף טוב הוא ביוגרף חירש, עיוור ורצוי גם אילם", אמר פעם שארל דה גול. "איש לא יוכל לכתוב הביוגרפיה שלי", אמר פעם דוד בן גוריון. כולם טעו, כמובן, וכולם היו לנושאים לביוגרפיות טובות יותר או פחות. הז'אנר הזה קיים מאז שהאדם החל להאמין כי חייהם של אנשים שמעשיהם יוצאי דופן מצדיקים עיון מדוקדק יותר מחייהם של השכנים. זה קרה בערך בתקופת הפרעונים. קורותיהם מונצחות בפאפירי ובאבן. קורות מלכי ישראל ויהודה, גם כן. סיפור חייו ומותו של ישו הנוצרי הוא רב המכר הגדול של כל הזמנים. הכנסיה הקתולית התפרנסה יפה מאוד ממעשיות על אודות קדושים – האגיוגרפיות. יש תרבויות שבהן קריאת ביוגרפיות – וודאי גם כתיבתן – היא אובססיה לאומית. האנגלים העלו את הז'אנר לדרגת טירוף של ממש, ואין לך משנה למלכה שהיה מוצב אי פעם בין פאנג'אב לחרטום, שביוגרף עמלני לא טרח לזכותו בחיי נצח בין שתי כריכות.
    ויש תרבויות שתעשיית הזכרון ההיסטורי בהן לא ממש מפותחת. כמו שלנו. אנחנו זוכרים קטסטרופות וטראומות, ואיננו מתמקדים במעשיהם ומחדליהם של אישים בודדים. המדף העברי עני, ומה שיש בו, לרוב, אינו מלבב. גם המדף המתורגם לא פורח, למרות שברגעים אלו ממש תוכלו למצוא בחנויות הספרים את "ליאונרדו די קאפריו – האלבום", מאת גרייס קטליני, את "סיפורה של מוניקה" (לוינסקי. זוכרים?) מאת אנדרו מורטון, או –אם תתעקשו על קשר מקומי – "שיחות עם יוסי ביילין" בצד זכרונות של שושנה ארבלי אלמוזלינו.
    כולם ראויים, כמובן, אבל יש ראויים יותר. אם החיים קצרים מדי לשיחות עם ביילין, או לביוגרפיות קרא וזרוק, המכנה המשותף לאלה שיופיעו בהמלצות כאן הוא לא רק ייחודם ופועלם של האישים, חייהם הסוערים והמעניינים – אלא גם החותם שהשאירו, בלכתם מכאן, על חיינו שלנו. לאו דווקא לפי סדר החשיבות, האלפבית או הנושא: כי מי חשוב יותר, רמברנדט או אלאן טורינג? וחייו של מי שווים חיטוט מעמיק יותר, סילביה פלאת' או ג'ון נאש ("נפלאות התבונה")? אז נתחיל בזה שאין עליו עוררין, ובספר גימיק מעניין שהוא גם פתיחה נאה לקריאת ביוגרפיות באשר הן.

    "אלוהים, הביוגרפיה", מאת ג'ק מיילס

    הוא גחמני וזעפן ומצד שני ארך אפיים ורב חסד. הוא מאוהב בעמו עד כלות, והעם מחזיר לו בבעיטות. הוא מאוד לא עקבי. יש לו קטעים מדהימים של התפארות (למשל, כשהוא מדבר עם איוב ומזכיר לו מי כאן הבוס, ומי ברא חיות גדולות). הוא לוקה באובססיה לארכיטקטורה (דיני המשכן, זוכרים?) ובחיבה להפרדת מזונות זה מזה (כשרות). עד לרגע האחרון הוא לא מצליח להחליט אם הוא רוצה לגור בתוך בית או לא. הוא הדמות היותר מעניינת של התנ"ך, אלא שפולחן האישיות טרם נתגבש כשספר הספרים נכתב. ג'ק מיילס חורש את המקור וחוזר עם דיווח מחוייך על אודות הגיבור הגדול ביותר בהיסטוריה של הרעיונות. אחרי שהגימיק הובן, עדיין נשאר כאן ספר טוב שעיקרו היכולת של המחבר להוביל אוהבי ספר בחזרה למקור, לבדוק ולקרוא ולהבין ולפרש בעצמם. זה שעשוע אינטליגנטי, וברור שאלוהים לעולם יהיה גדול מכל כותבי הביוגרפיות שלו.

    "הרצל", מאת ארנסט פאוול (זמורה ביתן)

    בניגוד מסוים ל"הרצל" של עמוס אילון, כאן נשמר ריחוק. פאוול הוא יהודי אך לא ישראלי וגם לא בהכרח ציוני שרוף. כאן תפגשו את הרצל הפרטי: איש שסוע בנפשו ומסוכסך עם עצמו ועם תרבותו ואמנותיו, איש עם חזון ענק וחיבה לזונות, אדם שזנח לחלוטין את משפחתו והקדיש את עצמו לרעיון מפעים ומוזר כאחד, עיתונאי בינוני ומנהיג כריזמטי, אוסף מרהיב של ניגודים ונגיעות בטרגדיה. פאוול מחבב את הנושא שלו: בעיני זה תנאי הכרחי לכל ביוגרפיה טובה, כי מתוך שנאה לא רואים היטב ולא כותבים היטב. עם זאת, הוא לא מעריץ ולא מאוהב, מבקר ומתעמת עם המסמכים ועם הדמות במידת אנוש.

    "אלאן טורינג", מאת רולף הוכהוט (ספריית פועלים)

    מקורי, מעניין, מהדהד. אם אלה הקריטריונים, הביוגרפיה של טורינג מספרת לפחות שלושה סיפורים. על אודות מדען מבריק שהוא אבי ההמצאה שפיצחה את הצופן של צבאות הנאצים במלחמת העולם השנייה, ואולי האיש שתרם במו ידיו יותר מכל אחד אחר לנצחון בעלות הברית. על התאורטיקן המזהיר שפיתח את תחום האינטליגנציה המלאכותית וסייע להגות את המחשב המודרני כפי שאנחנו מכירים אותו. על האיש הביישן, המגמגם, הרוכב קילומטרים על אופניים בבלצ'לי פארק באנגליה ולא מסוגל להישיר מבט אל הזולת; ועל קורבן לטרגדיה. הוא היה הומוסקסואל ודכאוני. שירותי הביון הבריטיים חששו שהוא יהיה קורבן לסחיטה, ובהגיונם המעוות רדפו אותו עד שהתאבד.

    "פרויד", פיטר גיי (זמורה ביתן)

    נו, צריך להסביר מדוע? יש עוד ביוגרפיות של פרויד אבל זו הטובה מכולן. פיטר גיי, פסיכואנליטיקן וסופר בחסד, משרטט גיבור תרבות שידע שהוא גאון, שכעס על העולם עד שגאונותו הוכרה, שתבע מכל סובביו ציות מוחלט לתורתו ולסדר היום שלו, שחי באי-נחת עם עצמו ועם שגיונותיו, וששינה לדורות את הדרך שבה אנו משוחחים על אודות הנפש.

    "יונג", מאת אנתוני סטור (דביר)

    כי אם קראנו על האב, צריך לחפש את הבן בביוגרפיה משלו. דגם היחסים בין פרויד לבין יונג הוא פרוטוטיפ משלהב של אהבה ושנאה, קנאה וחוסר יכולת להתיידד. סטור עוקב אחר התחנות בחייו של בן הכומר השוויצרי העילג משהו, המשורעף וכבד הלשון, עד למפגשו עם הגורו הגדול, הקירבה והאינטימיות שנוצרה ביניהם, הריב הגדול ודרכו הקשה והעצמאית של יונג. האימרה "לפעמים סיגר הוא רק סיגר" אכן מיוחסת לפרויד, אבל יונג הוא זה שידע באמת כי את הנפש מניעים עוד דחף או שניים, לבד מאלה שמגיעים מאזור החלציים.

    "היטלר, דיוקנו של לא-איש", מאת יואכים פסט (כתר)

    שני ביוגרפים ענקיים התחרו זה בזה על הזכות להיות המילה האחרונה בעניין היטלר, ומובן ששניהם לא הצליחו. "היטלר", של אלן בולוק שונה מאוד מ"היטלר" של פסט, שכתוב באורח נקדני וקפדני יותר ופחות ספקולטיבי, אבל דורש חריש עמוק יותר מן הספר של בולוק. אם לא קראתם ביוגרפיה של היטלר, הייתי מתחילה בזו של פסט, ועוברת לממותה "Hitler and Stalin, parallel lives" מאת בולוק, וכך מחסלת שני עריצים בכריכה אחת. או שלא. כי הדמויות הללו ממשיכות להטריד את המחשבה. המדף שלי קורס תחת ספרות שמוקדשת להיטלר ולסטאלין,שני דיקטטורים מן המשולש הגדול שכולל גם את מאו טסה טונג. זה האחרון, לטעמי, טרם מצא ביוגרף ראוי, למרות שהמון דיו סיני ומערבי נשפך עליו.

    "היטלר – מסע אל שורשי הרשע", רון רוזנבאום

    כשיואכים פסט כתב את ספרו, הוא קרא לו פשוט "היטלר". כשרון רוזנבאום, עיתונאי מחונן ועטור פרסים לרוב, כתב את היצירה שלו – הוא קרא לה "להסביר את היטלר". אבל בעברית אי אפשר להוציא לאור ספרים שנוגעים בהיטלר ולשמור על נייטרליות קרירה בשמותיהם. רוזנבאום, חניך אסכולת הדקונסטרוקציה, מבין היטב שבעידננו כבר אי אפשר לתפור סיפור קוהרנטי שאדולף שיקלגרובר הוא גיבורו הראשי. לפיכך, הוא יוצא למסע בין תיאולוגים ופילוסופים, יוצרים וקורבנות, אנשי רוח ואנשי מעשה, וכל אחד מאלה מעשיר אותנו בזווית משלו, בנקודת מבט שונה ובידיעה הלא מנחמת כי את היטלר אי אפשר להסביר, וכי מן ההסבר, גם אם ננסה, לא נלמד דבר על יכולתנו לקפד את ראשו של ההיטלר הבא, לכשיגיח משורשי הרוע.

    "נפלאות התבונה", מאת סילביה נאסר (ידיעות אחרונות)

    ובעצם – האם אנו מסוגלים בכלל להבין נפש, אפילו אחת שאין בה רוע, אחת שיש לה כושר לרחף בספירות עליונות של חוכמה, ולהתנתק ולהשתתק ולהיות למרמס בידי קולות פנימיים, גם הם תוצריה של אותה נפש יחידה ומסוכסכת? את סיפורו של ג'ון נאש, המתמטיקאי המבריק שזכה בפרס נובל, כבר עיבדו לדרמה הוליוודית לא רעה, אבל הספר טוב יותר מפני שהוא מנסה לפענח, בעדינות ובלי התנשאות, מה קרה במוחו של נאש כשמחלת הסכיזופרניה הכריעה אותו והפכה אותו לשבר כלי, וכיצד, למרות זאת וסליחה על הקלישאה, הוא מהווה דוגמה מצויינת לנצחון מזהיר של הרוח.

    "סארטר", מאת אני כהן-סולל (דביר)

    עוד גיבור תרבות, חיוני להבנת כמה מהלכים פילוספיים במאה העשרים ויותר מזה – להבנת התהליך שבו הוגה יכול להפוך לגיבור תרבות. הוא היה גמד קרפדי (הגדרה שלו), שתום עין ומכוער עד אימה, ונשים יפהפיות משני עברי האוקיינוס האטלנטי ביקשו לפקוד את מיטתו. חייו המופתיים והשערורייתיים עם סימון דה בובואר הם עדיין מודל בלתי אפשרי של זוגיות אחרת. העיקשות הפוליטית שלו (הוא התפכח באיחור מסוים מן הסטליניזם, תמך במאואיסטים בכל העולם וממש חיבב את החמר רוז', אבל גם את ישראל, עד 1967) מעלה עובש, ההגות שלו התיישנה מעט, כתביו הספרותיים עדיין מעניינים, והשלם בהחלט גדול מסך כל חלקיו.

    "וירג'יניה וולף", מאת קוונטין בל

    מתאבדים מעוררים בנו תחושה כבדה של החמצה. של סיפור שנקטע, ורק אם נחזור ונספר אותו שוב ושוב אולי נמצא לו קשר. ואולי לא. יש כמה וכמה ביוגרפים שטרחו ומצאו כי וולף חיה מתוך תזזית נפשית מתמשכת, וכשרונה כיוצרת, דמיונה הפורה, מקוריותה הלא מעורערת - כל אלה לא סייעו לה לנהל חיים שיש בהם אפשרות של אושר מתמשך, או לפחות שקט פנימי. קוונטין בל כתב ספר רווי בפרטי הסערות האמוציונליות, היצירתיות והמיניות של יושבי "חוג בלומסברי" האגדי – וראה זה פלא, לא יצאה לו רכילות.

    "טולסטוי", מאת אנרי טרויה

    לא רק כל המשפחות האומללות אומללות על פי דרכן. גם היחידים. בדרך כלל, חייהם של סופרים אינם רווי עניין לזולת. הם פשוט יושבים וכותבים רוב הזמן, והעשייה הזאת כשלעצמה – להבדיל מן התוצר – די משעממת. אלא שטולסטוי היה נטוע עמוק בקרקע של אחוזתו, של תקופתו, של מציאות מרתקת בין עולם ישן לבין ניצני עולם חדש. יחד עם תפיסתו האיכרית-משיחית ויחסי המשפחה הקשים שלו, ולבסוף סיפור הימלטותו מן הבית ומותו בדרך לשום מקום, נולד רומן טולסטויאני אמיתי, רחב יריעה והיקף. טרויה הוא מגדולי הביוגרפים של המאה העשרים. "גורקי" שלו שווה לא פחות, ו"צ'כוב" הוא פנינה של סיפור, אם כי העלילה של חיי טולסטוי מאפילה על כל אלה.

    "גוגול", מאת ולדימיר נבוקוב

    "כולנו יצאנו מתוך האדרת של גוגול", כך פחות או יותר אמר דוסטוייבסקי, ומאז המוני סופרים מצטטים אותו לעייפה, אבל רק אחד, ורב אמן של ממש, התיישב לכתוב את הסיפור השלם. גוגול-של-נבוקוב הופך, באבחות עט מוכשרות ובתיעוד קפדני ובתהייה מתמדת, לדמות עמוקה ואפלה יותר מכל מה שתפגשו ביצירות שלו או בצילה של כל אדרת או מתחת לכל חוטם.

    "קפקא", מאת ארנסט פאוול (דביר)

    מקס ברוד, ראשון הביוגרפים של קפקא וחברו הטוב, היה האיש שלא ביצע את הצוואה של קפקא ולא שרף את כתביו, כפי שהמנוח ביקש. כך בעצם, מתוך מותו ומתוך חברותו עם ברוד, נולד הסופר הענק של המודרנה. ברוד היה מקורב מדי, מסוכך מדי ומגונן עד בלי גבול כדי להיות מסוגל לפענח כמה וכמה חידות בחיים הצנועים, האפרוריים של גאון הזה – שהיו רוויים בטראומות כבדות ממשא כתפיו הצרות. לימים באו ביוגרפים אחרים, טובים פחות או יותר. פאוול, שעליו כבר המלצתי בענין הרצל, שומר גם כאן על חיבה מהולה בריחוק מסוים, אבל מתווה בבהירות את יסודות העולם הקפקאי המסוייט, אינו מגונן אבל גם אינו שופט את הנושא שלו, ומצליח לחדש גם לחובבי קפקא מושבעים שנדמה להם כי הכל כבר ברור וסגור וידוע.

    "העיניים של רמברנדט", מאת סיימון שאמה

    אם השם לא מוכר לכם, אולי זה מפני שהספר עדיין לא תורגם לעברית. במצב המו"לות הנוכחי, יחלפו עוד שנים ארוכות, אם בכלל, עד שיראה אור. זוהי, בפשטות, הביוגרפיה הטובה ביותר שקראתי מימי. ומה עושה אותה לטובה כל כך, אם רמברנדט מת מזמן וככל הידוע לא קם לתחייה, תעודות חדשות על חייו לא מתגלות, יצירתו מנותחת לעייפה, ומליונים מתייצבים באמסטרדם ובדן האג מדי שנה כדי לחזות בפלא בעצמם? סיימון שאמה הוא היסטוריון בריטי מבריק עם יכולת בלתי מצוייה להפוך את ההיסטוריה מחדש למה שהיתה פעם: סטוריה, סיפור. לכן זהו סיפורה של המאה ה-17 כפי שלא נכתב מעולם, תולדותיו של דור שלם בארצות השפלה, תיעוד מבריק של חיי הכלכלה והמסחר והדת והרוח של הזמן, ובמרכזן, במינונים שווים, במעברים מלאי מעוף בין זה לזה, ניצבות הדרמה של חייו והדרמה של יצירתו של רמברנדט. אין פרט שהעיניים של שאמה לא מגלות, לא מספרות, לא יוצרות ממנו תובנה חדשה ומעניינת. הספר עבה וכבד במיוחד, והעותק שלי כבר חבוט, אבל אשמח להשאילו לכל מו"ל שיביע עניין. האמת? לא יביעו. אצלנו ממעטים לקרוא ביוגרפיות. לא שווה את ההשקעה, יגידו. ואפשר להשיג בחנויות הספרים המקוונות מעבר לים.

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הרצל. אוסף של ניגודים
    פרויד. אי-נחת עם עצמו
    היטלר. אי אפשר להסביר
    וולף. תזזית מתמשכת
    טולסטוי. בין עולמות
    קפקא. רווי בטראומות
    לאתר ההטבות
    מומלצים