העיר הזאת קטנה בשביל שנינו

היריבות האינטימית בין שתי קבוצות שחולקות את אותה עיר, את אותו מגרש ואת אותם חדרי הלבשה, היא מאבק קלאסי על בכורה בתוך המשפחה. במלחמה על הישגים, על כמות אוהדים ועל תקציבי עירייה, בדרך כלל יש מנצחת אחת והקבוצה השנייה מסגלת לעצמה מירמור ותסכול, כתכונות אופי. מה קרה לדרבים העירוניים שהיו פעם המשחקים הטעונים ביותר בליגה, והפכו בשנים האחרונות להצגה של קבוצה אחת?

כולם יודעים שחיפה ירוקה

העלבון הגדול ביותר של אוהדי הפועל חיפה בשנים האחרונות, הוא היחס שהם מקבלים מאוהדי היריבה העירונית. "מילא שנאה", אומרים האדומים, המכונים על ידי אוהדי האלופה בשם הפוגע 'סרדינים', "מילא כעס, אבל רחמים?!".
אבל לא תמיד היה כך. בעשורים הראשונים למדינה היו שתי החיפאיות קבוצות מרכז טבלה בלאומית, כשדווקא מכבי מפלרטטת עם הקו האדום. שלמה לוי מהפועל היה הכוכב הגדול של העיר כשהוכתר פעמיים, בשנות השישים, כמלך שערי הליגה. ובכל זאת, את התואר הראשון לעיר הביאו דווקא הירוקים, כשזכו בגביע המדינה בשנת 1962. שנה לאחר מכן נקמה הפועל על גזילת הבכורה, כשניצחה 0:1 בגמר הגביע הכל-חיפני.
שנות השמונים סימנו את המיפנה הגדול בשליטה העירונית. בעונת 80-81 עלתה מכבי חיפה לליגה הלאומית והפועל ירדה לראשונה בתולדותיה לליגת המשנה. כבר בעונתה השלישית בלאומית זכתה מכבי בתואר האליפות ושנה לאחר מכן עשתה זאת שוב. הפועל, במקביל, הפכה לאחות הקטנה והמבוישת.
בעונת 92-93 חזרה הפועל לליגה הבכירה ואחרי שתי עונות בתחתית זכתה להישגה המשמעותי הראשון בעידן החדש - העפלה לגמר גביע המדינה מול...מכבי חיפה (שחגגה בסיום עם הנשיא). באותה תקופה הייתה מכבי לקבוצה הראשונה בכדורגל הישראלי העוברת לבעלות פרטית, במקרה הזה של יעקב שחר, נשיא המועדון מאז. רובי שפירא ראה כי טוב, והחליט לקדם גם הוא את קבוצתו האהובה.
בהתבוננות לאחור ברור שהטרגדיה של הפועל חיפה החלה עוד אז, אבל בתקופה ההיא נדמה היה כי מדובר בפריחה מחודשת. לא רק שהמועדון האדום הפך להיות יריב ראוי לכל קבוצה בישראל אלא, לא פחות חשוב, נהיה למוביל בעיר. בתום עונת 97-98 דורגה הפועל (3), לראשונה מזה 21 שנים, מעל מכבי (4) בטבלה. שנה לאחר מכן, עם רכש מסיבי באדיבות שפירא (דוגמת ג'ובאני רוסו), וכמעט ללא שחקני בית, היא גם זכתה באליפות היסטורית.
בהמשך הכריע את הקבוצה החסך במסורת ובאוהדים, כמו גם את מצבו הכלכלי והנפשי של הבעלים. לאחר התאבדותו של שפירא הייתה סלולה דרכה של הפועל חזרה לליגה השנייה, דווקא בעונה בה זכתה מכבי חיפה באליפות נוספת.
אולי סימבולי למצבה של הפועל שמשחק הדרבי החיפני, הזכור ביותר כיום לכל אוהד כדורגל, הוא אותו משחק במחזור ה-22 אשתקד, בו תירגל בלם הפועל, ישראל כהן, טכניקות מתקדמות בקרב מגע על ג'ובאני רוסו. ג'ובאני, כזכור, היה פעם, לפני מיליון שנים, אדום.

ירושלים של בית"ר

כמו בחיפה, גם בעיר הקודש הפועל היא הקבוצה החלשה, הצופה בעיניים כלות ביריבתה החזקה, העשירה והפופולרית, וגם כאן הייתה דווקא הפועל הראשונה להוביל בקרב השליטה על העיר.
הפועל ירושלים עלתה לליגה הראשונה בתום עונת 56-57, יותר מעשר שנים לפני שבית"ר הצטרפה ואיפשרה דרבי ראשון בין השתיים במסגרת הליגה הלאומית. תחילת שנות השבעים הייתה תקופת השיא של הפועל, בהנהגתו של הסקורר אלי בן רימוז', כאשר גולת הכותרת היא עונת 72-73, בה סיימה הקבוצה את הליגה במקום הגבוה ביותר בתולדותיה (3), והביאה את התואר הראשון לעירו של דוד המלך אחרי 2000 שנות, כשזכתה בגביע המדינה.
מאוחר יותר הפכה הפועל בהדרגה לצל חיוור של שותפתה הצהובה למגרש ימק"א. שמות כמו אורי מלמיליאן, אלי מיאלי ויותר מאוחר אלי אוחנה, הפכו להיות מזוהים עם העיר עצמה, כמו גם סמל המנורה על רקע צבעי הצהוב שחור. למרות שאת תואר האליפות הראשון שלה השיגה בית"ר רק בעונת 86-87, היא הספיקה עד אז לזכות ארבע פעמים בגביע המדינה, ולבסס את מעמדה כקבוצת צמרת. היריבות הגדולות של בית"ר הפכו להיות הפועל ומכבי תל אביב, והפועל ירושלים נותרה לא יותר מעוד קבוצה, לא מוערכת במיוחד.
בשני העשורים האחרונים שימשה הפועל כקבוצת תחתית בליגה הראשונה, או כקבוצת צמרת בליגה השנייה, ולנקודת השפל הגיעה בתום עונת 00-01 כשירדה, תוך שתי עונות, מליגת העל לליגה הארצית. כך שגם המשבר העמוק שבית"ר נכנסה אליו בתקופה המקבילה, לא סייע בידי האדומים לנסות ולהחזיר לעצמם את הכבוד האבוד, בקרב על הבירה.

כחול נגד כחול

מבחינת ההישגים והתארים, פתח תקוה היא עיר הכדורגל הרביעית של ישראל, וכראוי למעמד זה היא מחזיקה שתי דיירות של קבע בליגה הבכירה. בפתח תקוה זו דווקא הפועל שזכתה בבכורה, ומחזיקה בה מאז ומעולם, עם שני גביעים ושש אליפויות מדינה, חמש מהן ברצף מדהים, בשנים 1958-1963, אז שיחקו בקבוצה טובי השחקנים בישראל - החלוץ נחום סטלמך, השוער יצחק ויסוקר, האחים רצאבי ועוד.
גם בעשורים האחרונים, בהם אינה מצליחה לשחזר את הישגי קבוצת הפאר ההיא, מהווה הפועל יריבה ראויה בצמרת הכדורגל הישראלי. מכבי לעומת זאת, עם גביע אחד בארון (1952), הייתה קבוצת צמרת בשנות החמישים, אך מאז היא מדשדשת במרכז-תחתית הליגה הבכירה במקרה הטוב. נדמה ששאיפותיהם של המכבים, נכון להיום, מתמצות בלהישאר בליגה הראשונה ואולי, לגנוב ניצחון בדרבי.
מיעוט האוהדים של מכבי היה תמיד ללעג ולקלס בפי אוהדי הפועל. כשנקנתה מכבי, אולי הקבוצה עם מספר האוהדים הקטן ביותר בליגה, על ידי משפחת לוזון, שבט פתח תקואי גדול ומוכר, התחזקה בעיני אוהדי הפועל התדמית ה'שכונתית' וה'לא ראויה' של היריבה העירונית. מן הצד השני, המשיכו אוהדי מכבי להתמרמר על ה'התנשאות' כלפיהם מצד אוהדי הפועל, והיריבות בין שני המחנות עולה וצפה לפני כל דרבי מחדש.

ועוד

פעם גם היה דרבי רמת גני בארץ, בו יחסי הכוחות היו מאוזנים יחסית לאורך כל השנים. אוהדי הכח טוענים עד היום כי רוב אוהדי הפועל באים בכלל מגבעתיים השכנה, ואינם מייצגים את העיר. הקרבות ב'וינטר' או במכתש המיתולוגי זכורים כאגרסיביים במיוחד, אך היום נותרו מהם שתי קבוצות הנאבקות שנה אחר שנה נגד הירידה לליגה השלישית.
ולא הזכרנו גם את המאבקים בליגה הארצית בין הפועל לעירוני אשדוד, את דרבי הפרברים התל אביבי (בני יהודה נגד שמשון), את היריבות חסרת הפשרות בין מרמורק לשעריים ואת שני הדרבים הנתנייתים היחידים בהסטוריה (מכבי נגד בית"ר, 1986/87).

עירוני איחוד

הכיוון אליו הולך הכדורגל כיום מחייב השקעה כספית נרחבת מצידם של בעלי הון ואלו, סביר להניח, לא ישקיעו (במיוחד אחרי הטרגדיה של רובי שפירא) בקבוצות מעוטות אוהדים.
מתוקף כך ברור כי הפערים בין הקבוצות העירוניות רק ילכו ויגדלו עם השנים, כאשר נראה כי רק תל אביב גדולה מספיק על מנת להכיל שתי קבוצות. במספר מקומות כבר החלו לאחד את כל קבוצות העיר (אשדוד, ראשון לציון), אך חובבי ההיסטוריה, הסנטימנטליה ובעיקר המסורת, מקווים כי שמורת הטבע של משחקי הדרבי בכל זאת לא תכחד.