תופסות ראש יווני

כאחת שראתה אולי אלף פעם את הסרט "רמבטיקו" (84'), כהכנה למחזמר באותו שם שמועלה על בימת תיאטרון חיפה ובו אני מגלמת את מריקה, הדמות הנשית הראשית, היה לי קשה להתגבר על ההתרגשות. אחרי שלמדתי כל צעד, מהלך ומחווה גופנית של סוטריה לאונרדו, זמרת הרמבטיקו היוונייה הנפלאה שעשתה את התפקיד הזה בסרט, הרמתי אליה טלפון לאתונה, ביוזמת "פנאי פלוס", לקראת בואה לארץ לשתי הופעות (האנגר נמל ת"א ב-15 וב-16.8), מה שסגר לי מעגל באופן המושלם ביותר.
מה היה מקור ההשראה שלך לגילום מריקה בסרט (המבוסס על דמויות אמיתיות) בזמנו, האם הכרת אותה? אני שואלת את סוטריה בפתיחה. "לא, לא הכרתי אותה", היא משיבה. "אבל את יודעת שאני גם תסריטאית, ובעצם הושפעתי מחייהם האמיתיים של האנשים האלה. הם הגיעו מאסיה (היוונים שגורשו מטורקיה בראשית המאה יצרו את מוסיקת הרמבטיקו, הנחשבת לבלוז היווני ומתארת את הסבל והתלאות שהם עברו) והביאו איתם את המציאות שלהם, שכללה כאב, אך באמצעותו גם חירות, וזו מסורת של פליטים, שהם שימרו במשך השנים. הם הביאו גם את פילוסופיית החיים שלהם. מרביתם היו דתיים, והמוסיקה הזו שיקפה גם פולחן דתי סופי, בהיותם קשורים למנזרים ולאנשי דת בעלי רקע מוסלמי".

אני יודעת בדיוק על מה את מדברת, סבתי הגיעה מאלג'יר והיא סופית.

"כן, והחוויה הזו הועברה ליוון באמצעות מוסיקת הרבטיקו (כך היא מבטאת זאת, כמו מרבית היוונים, אם כי אפשר גם לומר רמבטיקו), שמאוד מושפעת מהסופית הערבית וניתנה לנו כמורשת".

יצא לך להאזין למוסיקה הזו בילדותך. האם הרמבטיקו עבר גם אצלך במשפחה בירושה מדור לדור?

"לא. התחלתי עם מוסיקה קלאסית והורי אסרו עלי להאזין לרבטיקו, כי היא נתפסה כמוסיקה מחתרתית וחתרנית, ובמשך תקופה מסוימת לא הירשו להאזין לה ביוון. בשלב מאוחר יותר התוודעתי לרבטיקו באמצעות חברים, והיא שבתה את ליבי. אחר כך נחשפתי אליה בסיועו של סופר, עיתונאי וארכיטקט בשם פפייוואנו, שהיתה לו תוכנית רדיו והוא שידר את כל סוגי מוסיקת הרבטיקו מתחילת המאה, ואף תיאר והסביר על חייהם של אלה שיצרו אותה. לאחר שהאזנתי למאות תקליטים בסגנון הזה, התחלתי לנסות לבצע את המוסיקה הזו, וזה היה קשה לי בהתחלה, בגלל החינוך והרקע הקלאסי שהיה לי".

לי, בעבודה על הדמות והמחזה, היה קשה תחילה להבין את התחושה שהיא משדרת, ואחר כך להתחבר למוסיקה ולמילים ולקלוט איך לבטא אותן באופן הכי נכון. זה מדהים, זו היתה חוויה ענקית. אני מבינה שגם את התחלת כשחקנית.

"כן, הייתי קודם שחקנית, אבל התחלתי גם לעסוק במוסיקה לפני שנים רבות, מאחר שניגנתי בפסנתר והרגשתי שאני רוצה להתבטא כמוסיקאית וכזמרת".

מה עדיף בעינייך, משחק או שירה?

"אני אוהבת את שניהם. בתיאטרון אני יוצרת את הדמויות שאני מגלמת, ובאותו אופן אני לומדת את התפקידים שלי כשאני שרה. כשאני מזמרת, זה כאילו שמונח לפני תסריט תיאטרלי. אני נותנת לשני סוגי האמנות האלה אותו טיפול, כי אמנות היא אמנות, ואמנות היא הכל, בין אם מדובר במוסיקה, בציור או בתחושה בין אנשים".

את מעורבת גם בעשייה טלוויזיונית?

"לא, אני לא אוהבת טלוויזיה, אם כי בעבר השתתפתי בשתי סדרות, לפני שנסעתי לאפריקה (היא חיה תקופה בזימבאבווה). כשחזרתי כתבתי תסריט בנושא, התחלתי לשיר ושיחקתי בשלושה-ארבעה סרטים. כעת אני כותבת ספר על פי התסריט שהתבשל אצלי בזימבאבווה".

מה בעצם חיפשת בזימבאבווה, למה נסעת דווקא לשם?

"חקרתי את השורשים העמוקים של המהות האפריקאית, ועקב כך כתבתי תסריט שנקרא 'אגדה אפריקאית'. כעת, כאמור, אני הופכת אותו לספר וייתכן שאנסה גם לעשות ממנו סרט".

ספרי קצת על התקופה שלך בזימבאבווה.

"קשה לי לדבר על זה, כי ראיתי שם המון כאב ומחלות. אפריקה היא מקום עם הרבה חוליים. יש איידס ותחלואים אחרים, בעיות בין גזעיות ואחרות. אבל עבורי זו היתה חוויה מאלפת, כי מצאתי את מה שחיפשתי עבור התחקיר שלי".

אבי גר בדרום אפריקה, כך שאני יודעת על מה את מדברת. אבל נחזור ל"רמבטיקו". מה עשה לך הסרט הזה מבחינת הקריירה?

"זו היתה ההתחלה, ששימשה לי כקרש קפיצה וסיפקה לי את ההזדמנות לפרוץ ולהמשיך הלאה, לחקור ולבחור. יש לי את הדרך שלי לנהל את הקריירה שלי".

כשעבדנו על המחזמר "רמבטיקו", קוסטס פריס ותסיה פאנאיוטו (כותבי התסריט, פריס גם ביים את הסרט) הגיעו כדי לסייע לנו. איך היתה העבודה שלך איתם?

"זו היתה עבודה נהדרת. בכלל, פריס ואני חברים כבר שנים רבות".

יצא לך לשמוע מישהו מהאמנים הישראלים שביצעו שירי רמבטיקו, בהם כאלה שאת מבצעת (יהודה פוליקר, אריק איינשטיין)?

"לא, אבל הייתי רוצה להיחשף לחומר הזה כשאגיע לישראל".

ולשאלה הסטנדרטית המתבקשת עכשיו: את מגיעה אלינו לראשונה בתקופה קשה, כשהרבה אמנים מבטלים את בואם. את לא חוששת לבטחונך?

"אין פחד בליבי. מה שאמור לקרות יקרה, ולא משנה איפה".