אז מה ברק יכול לעשות

אהוד ברק ישב ספון בביתו בעת שהגיעו מכתבי ההתפטרות של שרי ש"ס. במקום להשתתף בטקס המשפיל הוא יכול היה לבחון את האופציות העומדות בפניו, לפי הסדר:

1. ממשלת מיעוט תוך המשך המשא ומתן עם ש"ס

שום דבר לא קרה בעצם – אומר לעצמו ברק – ולא יקרה עד שש"ס תפיל את הממשלה. אם כך, ברק ישמור את תיקי ש"ס פנויים וימשיך את המשא ומתן. בתמורה ש"ס תיעדר מהצבעות אי-אמון ותמנע היווצרות רוב של 61 ח"כים הדרוש להפלת הממשלה.
בהזדמנות זו אפשר להחליף תיקים בתוך הממשלה. ברק יכול לקבל את המלצתו המתוקשרת היטב של רמון, להרחיק את יוסי שריד ממשרד החינוך ולהעבירו לתיק בכיר אחר, למשל תיק השיכון לייבוש ההתנחלויות שמפנה המפד"ל. מועמד סביר לחינוך הוא עוזי ברעם – האיש שרבין מינה לשר הדתות כשש"ס עשתה לרבין את אותו תרגיל. כך יהרוג ברק שתי ציפורים במכה אחת: ימשיך לרצות את ש"ס ויחסל כיס התנגדות נוסף במפלגתו.
על פי החוק יכול ברק להחזיק בתיקים שלושה חודשים. בזמן הזה, כמו ב"הכלב והפריץ", או שערפאת יחתום על הסכם שיאושר במשאל עם וימחק את הזובור הש"סי מתודעת הציבור, או שש"ס תתרצה ותחתום על הסכם נדיב תמורת הבטחה מעורפלת להיות ילדים טובים. הבעיה היא שהכלב יכול לנשוך ולפריץ יכול להימאס: ערפאת יכול לא לחתום, ש"ס עלולה להצביע אי-אמון וכך גם כל ארוע לא צפוי אחר שיתפוש את ברק עם המכנסיים הפוליטיים למטה.
סבירות: גבוהה מאד.

2. ממשלה צרה

ברק יצרף את שינוי ואת עמיר פרץ לממשלה במחיר קבורת הרפורמה במס וישכנע את חברי הכנסת הערבים לתמוך בו מבחוץ כדי שיוכל להשלים את ההסכם עם ערפאת. מכאן הדרך סלולה: משאל עם, ניצחון, שיקום תדמית והתמקדות בנושאי פנים על פי אידאולוגית בן-עמי-פרץ-גוז`נסקי. הסכנה הגדולה היא לא ליציבות הקואליציה, אלא לגורל השלום: ספק אם הציבור היהודי יצביע בעד הסכם בין ערפאת לבין ממשלה התלוייה בקולו של היועץ לשעבר אחמד טיבי. ברק מסתכן לא רק באובדן היוקרה הפוליטית אלא גם ההילה הבטחונית, בדיוק כשם שקרה לרבין שהקים ממשלה צרה בתמיכת הערבים לאחר פרישת ש"ס, בעת הפיגועים של 96-1993.
הסבירות: נמוכה מאד.

3. ממשלת אחדות עם הליכוד

ברק פונה לשרון ומשכנע אותו להצטרף לממשלה, תוך קבלת תיקים בכירים. הרווח לשרון ברור: חיזוק מעמדו מול צילו של נתניהו, ריצוי פעילי הליכוד הרעבים לתיקים ולמשרות, ונקמה בש"ס הגוזלת קולות מהליכוד. הרווח לברק הוא שימור האסטרטגיה שהסכם שלום אפשר להביא רק עם תמיכה מהימין וחיזוק מעמדו במשא ומתן מול ערפאת, בעיקר לקראת ההכרזה על מדינה פלסטינית עצמאית בסתיו. 19 הקולות של הליכוד יחליפו 17 של ש"ס, שרנסקי (ללא ליברמן) ואולי המפד"ל ישארו בממשלה ושינוי תצטרף כדי לחזק את אגפו השמאלי.
אבל הסיכוי לכך אינו גדול. בין ברק לשרון יש משבר אמון אישי, תולדת המשא ומתן הקואליציוני לאחר הבחירות. גם לא ברור אם שרון אכן מביא נדוניה של כל חברי הליכוד. מרצ תפרוש וגם בתוך ישראל אחת יהיו מתנגדים מסיעת ב`: ביילין, בן-עמי ובורג (דווקא פרס יתמוך אם הליכוד יסיר את מועמדותו של קצב לנשיאות). ברק מפתה מועמד שמאל להתמודד נגדו בתוך המפלגה או מחוץ לה בבחירות הבאות.
סבירות: נמוכה אבל אפשרית.

4. בחירות חדשות

זה המוצא האולטימטיבי. אמנם אף ראש ממשלה אינו אוהב בחירות מוקדמות אבל – כמו שאמר צ`רצ`יל בן ה-80 כנשאל מה שלומו - זה לא רע בהשוואה לאלטרנטיבה. בחירות חדשות יאפשרו לברק להתיר את הקשר הקואליציוני באבחת חרב ולפעול לשינוי המפה הפרלמנטרית. כמי שעדיין לא התחייב לוויתורים מופלגים לפלסטינים ויוכל לחזור ולהציב את עצמו כמר ביטחון שהוציא את צה"ל מלבנון. הוא ייראה טוב בכניסה לבחירות – השאלה כמובן היא כיצד הוא יראה בסיום, אבל מפת הסיכויים – מול המצב בליכוד – היא לטובתו.
סבירות: בינונית – אבל ברק מסוגל להפתיע.

(איל ארד הוא שותף בחברת אקטיב 2000 לייעוץ פוליטי)