מונדובאסקט: נבחרת ארצות הברית

אתם יכולים לקרוא להם 'דרים טים 2002' אם אתם רוצים, אבל הפעם באמת שלא מדובר ביותר מנבחרת ארצות הברית לאליפות העולם בכדורסל באינדיאנפוליס. נכון, כל שחקן מבין 12 הנבחרים בקבוצה האמריקנית (המארחת את הטורניר השנה) יכל להיות כוכב-על בכל נבחרת אחרת, אולם בנוף הכדורסל המקומי נחשבים אלטון ברנד, מייקל פינלי, פול פירס וחבריהם כשחקנים עולים-צעירים, שעדיין לא הוכיחו עצמם ככוכבי NBA גדולים באמת.
כנראה שלמרות הרוח הפטריוטית הסוחפת את ארצות הברית בשנה האחרונה, ללבוש את המדים הלאומיים לא נחשב הישג אישי של ממש בין המקצוענים מה-NBA, גם לא כשמדובר באליפות העולם (ולא באולימפיאדה) המתקיימת על אדמת המולדת ועוד באינדיאנפוליס.
חוסר העניין של כוכבים ותיקים ופרישות של כאלה שכן נכללו בסגל (ג'ייסון קיד, ריי אלן) השאירו את המאמן ג'ורג' קארל עם סגל צעיר (ממוצע גילאים - 26.3) ובלתי מנוסה ברמה הבינלאומית אך איכותי מספיק בשביל לזכות בטורניר בהליכה. אחרי הכל, אף אחד לא יכול להתמודד עם הפיזיות של ברנד ובן וואלאס, המהירות של בארון דייויס וג'יי וויליאמס, או האתלטיות של שון מאריון וג'רמיין או'ניל.
אליפות העולם 2002, למרות הדברים, יכולה להיות הבמה לסנסציה הבלתי מתקבלת על הדעת - הפסד של נבחרת ארצות הברית. זה כבר כמעט קרה בעבר (סידני 2000 מול ליטא) ובינתיים הפערים בין הכדורסל האמריקני לאירופי המשיכו להצטמצם. זה יכול לקרות באינדיאנפוליס כי הסגל שגובש הוא התממשות הזלזול המתמשך של האמריקנים בשאר העולם. כך קרה שייצוג ארצות הברית בטורניר הוא לא הרבה יותר מסוכריה לצעירים, משהו כדי לשמור על השאפתנות שלהם, זאת שכבר עבדה לוותיקים שאיבדו עניין.

שחקן מפתח

אין לנבחרת האמריקנית שחקן מפתח אמיתי. הרי מדובר בשחקנים אחד אחד, כאלה שיכולים לשמש כוכבים מובילים בכל נבחרת אחרת. סביר להניח שבאליפות הקרובה יזכו כולם להזדמנויות זהות ולכמות דומה של דקות משחק. זה כנראה יותר מעניין את השחקנם האמריקנים מהיריבים. בהתחשב בכך, דמות המפתח תהיה המאמן ג'ורג' קארל, שאמון על גיבושם של השחקנים תוך זמן קצר, חודשים ספורים אחרי סיום ליגת ה-NBA המפרכת ויותר מכל למנוע קיפוח והתפתחות מתחים בין הכוכבים עתירי האגו. זאת יכולה להיות בעיה בהתחשב בכך שלקארל, מאמן מילווקי באקס, יש אגו גדול יותר מכל אחד משחקניו.

תסריט אופטימי

כנראה התסריט היחיד שיש. זכיה באליפות העולם עם מאזן נצחונות מושלם בהפרש ממוצע של ארבעים נקודות למשחק והדגשה מחודשת של הפערים האמיתיים בין הכדורסל האמריקני, לבבואתו העכורה ברחבי העולם.

תסריט פסימי

קשה להאמין שהוא אכן אפשרי, אבל אם הוא אכן יתממש הוא יהפוך מתסריט פסימי לתסריט קטסטרופלי: נבחרת ארצות הברית מנוצחת בגמר על ידי פרדראג סטויאקוביץ', דז'אן בודירוגה וחבריהם בנבחרת יוגוסלביה במשחק דרמטי שייזכר לעד כאחת ההפתעות הגדולות בתולדות הספורט.

הסגל:

סנטרים: רייף לפרנץ (26, 2.11 מ', דאלאס מאבריקס), ג'רמיין או'ניל (24, 2.11 מ', אינדיאנה פייסרס).
פורוורדים: אלטון ברנד (23, 2.05 מ', לוס אנג'לס קליפרס), אנטוניו דייוויס (34, 2.07 מ', טורונטו ראפטורס), שון מאריון (24, 2.02 מ', פיניקס סאנס), פול פירס (25, 2.01 מ', בוסטון סלטיקס), בן וואלאס (28, 2.06 מ', דטרויט פיסטונס), ניק קוליסון (22, 2.07 מ', אוניברסיטת קנזס).
גארדים: בארון דייוויס (23, 1.91 מ', ניו אורלינס הורנטס), מייקל פינלי (29, 2.01 מ', דאלאס מאבריקס), רג'י מילר (37, 2.01 מ', אינדיאנה פייסרס), אנדרה מילר (26, 1.88 מ', לוס אנג'לס קליפרס), ג'יי וויליאמס (21, 1.90 מ', שיקגו בולס).

ynet יפרסם בכל יום עד פתיחת הטורניר (יום חמישי) כתבה על הנבחרות המשתתפות.

.