שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    היום השני - על בורות וכבישים
    היום השני למסע מלכת המדבר נערך ברובו על דרך המלך. אם אפשר לקרוא כך לאוסף של בורות עם מעט כביש ביניהם

    רק התחלנו לנסוע והשיירה שוב נעצרת. זה קורה הרבה - אנחנו לא מתרגשות. נשפכות החוצה, מדליקות עוד סיגריה ומסתובבות בין הגי'פים האחרים. מהדיבורים בקשר ומהשמועות שמתחילות לעבור בין כולן, אנחנו מבינות שעוד ג'יפ לא שמע על חוקי הכבידה והלך לנוח בתעלה. הפעם מדובר בצוות 12 שהצליח להצמיח לג'יפ כנפיים. הוא סטה מעט מהדרך ונפל לתוך סדק די גדול בצידה. הוא עומד חצי באוויר. וכדי לא להפיל לכם שם בבית את הלב לתחתונים, אני אקדים ואומר שלכל הנוסעות שלום. הצלמים שם. המדריכים שם. ולכל אחת ואחד יש הצעה לחילוץ יעיל. אם הוא לא יהיה כזה, הג'יפ עלול ליפול. הבנים מתערבים (פרט למשתתפות במסע, יש גם כמה כאלה – אנשי מנהלה, מדריך טיולים מקומי וצוות מכונאים, מקומיים אף הם). מנסים לגרור, אך המצב רק מחמיר. הבנות מציעות משהו שלא נראה לבנים הגיוני. קולות מחאה רמים נשמעים. הבנים מפנים את השטח. הן מחברות עוד רצועה, מושכות הצידה וקדימה בו זמנית, ומצליחות לחלץ את הג'יפ.

    בורות עם כביש

    נסענו היום כמאתיים קילומטרים. חלק מהדרך הייתה על כביש, אפילו כביש ראשי. אלא שלא, ממש לא מדובר במשהו שדומה לנסיעה הלוך-חזור מתל-אביב לחיפה. ה"מיליטרי הי-ווי" הוא ציר התחבורה המרכזי שמחבר בין גרוזיה לרוסיה. ולא סתם אני קוראת לו ציר תחבורה ולא כביש. הוא פשוט לא תמיד עונה להגדרה הזו. מדובר בכביש עם בורות שהופך אט-אט לבורות עם כביש ולעיתים גם לדרך עפר. פרות וסוסים תמצאו עליו לרוב, וגם חזרזירונים שמסתובבים חופשי באזור. ואל תשאלו בבקשה איך נראים "צירי התחבורה" הרגילים. החריקות מאזור הגב שלנו בהחלט מזכירות לנו את החוליה החלשה.
    בחליפת ג'ינס ספורטיבית, ועם המון מוטיבציה, הצטרפה אלינו בבוקר רבקה כהן. שגרירת ישראל בגרוזיה הייתה אמורה להגיע כבר אתמול, אבל התעכבה מסיבות שונות. כשאני מגיעה לדבר איתה, היא כבר צרודה מהתרגשות. כהן מלווה את התוכניות למסע כבר זמן רב ומאוד נרגשת לפגוש את המשתתפות. היא נוסעת בג'יפ עם חלונות כהים, נהג ושני מאבטחים חמושים, בנוסף לאבטחה של המסע. אותנו מלווים שני ג'יפים של מאבטחים. "שב"כ" ו"מוסד", כך כתוב עליהם באנגלית. מה לא עושים כדי להרגיש בבית.

    פעמוניות, אגמים ואגדות

    בין ג'יפ הפוך לשגרירה שהצטרפה, שכחתי לספר לכם שהיום עשינו את הדרך ממחנה הלילה שלנו לאזור הקווקז הגדול. הנוף והצמחייה השתנו כמובן פלאים. מעשב נמוך, ירוק וצהבהב ליערות צפופים, נהרות זורמים, אגמים גדולים ותכולים, ופעמוניות – אותו פרח שמופיע בארץ רק באגדות. בדרך עברנו כמה כפרים, או יותר נכון עיירות. נופפנו לשלום מהחלון והרגשנו כמו מלכות אמיתיות. כאלה עם כפפות תחרה וכל הציוד הנלווה.
    בכפר בשם טיאנטי נדהמנו לגלות אישה מבוגרת, תושבת המקום, שמדברת עברית. כששאלנו איפה למדה, היא אמרה שביקרה בארץ אצל ביתה שבאה לעבוד. בדרך חזרה לג'יפ, עדיין מופתעת מהפגישה, מישהי שואלת אותי בעברית אם אנחנו מישראל. אני מסתובבת ורואה אישה תושבת הכפר, ולראשה כובע עם הדפס של צ.ה.ל. גם היא, כך מסתבר, הגיעה ארצה כדי לעבוד. לא היה לי זמן כדי להישאר ולשאול אותה עוד שאלות כי השיירה הידועה לשמצה כבר התחילה לנסוע וכמעט ואיבדתי את מקום הישיבה שלי. בכל מקרה, נראה שהסוכנות היהודית היא לא היחידה שמעלה ארצה אנשים מגרוזיה.
    לקראת הערב התחברנו לאוטוסטרדה המדוברת ולפנינו נפרש אגם גדל ותכול. ליד האגם חיכו לנו עיתונאים וצוותי טלוויזיה גרוזינית. תאמינו או לא, אבל אנחנו הגענו לעמוד הראשי של עיתון בגרוזיה, עם תמונות משדה התעופה וכתבה קצרה על המסע.
    אחרי הפסקה קצרה התחלנו שוב לנסוע. עוד שלוש שעות לפחות עד למחנה. כבר חושך ואנחנו מנסות להתגלגל קדימה בקצב מהיר. השיירה מתנהגת כמו שיירה, וכמו תמיד זה לוקח יותר זמן מהמתוכנן. אנחנו מטפסות ומטפסות אחרי הג'יפ המוביל, בו יושבת המדריכה שלנו, סיגל. כבר חצות. בקשר קוראים לכולם לעצור. פספסנו פנייה. הדרך צרה והג'יפים רבים. זה מאריך לנו את הנסיעה בשעה. בסביבות אחת אנחנו מגיעות למחנה. הצוות כאן הכין לנו את האוכל, למרות שזה לא תפקידו. כי ידע שנאחר.
    יש סוג של קסם בלהגיע למקום בלילה. בבוקר מתעוררים ישר אל תוך מקום אחר. זו הפתעה, והפתעות הן כנראה חלק אינטגרלי של הטיול הזה. על הנוף מחר בבוקר ועל הרפתקאות נוספות בפרק הבא. מחר השכמה בשש. לילה טוב.

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ממשיכות על "דרך המלך"...
    מופיעות בעיתון המקומי...
    וגם ישנות לפעמים
    מומלצים