לא התבלבלנו

העיתונות הישראלית רוויה כתבות ופרשנויות על השמאל המבולבל, ועל תהליך ההתפכחות כביכול של חלק ממרכיביו וחזרתו אל חיק הקונצנסוס הלאומי. ראוי לשאול אל מי הכוונה? מי כלול באותה הגדרה? מהו המכנה המשותף בין עירית לינור, גרשון שקד, ג'נט אביעד וארי שביט, ומה שמאלי בהשקפותיהם, מלבד השינאה לש"ס והניכור הטוטלי מכל אלה שמכונים בפיהם "פריפריה"?
אם מדובר בגרשון שקד או בשוקה פורת, הרי שהם חזרו בתשובה עוד בתקופת בנימין נתניהו; ואם בעמוס עוז, הוא נתן, בפעם המי-יודע כמה, גט-כריתות לפלסטינים כבר למחרת הפיאסקו של קמפ-דייויד. הם אינם מבולבלים, ומזה זמן רב, הראו שעבורם צו הפיוס עם חיים דרוקמן ובני קצובר – לא עם בניזרי, ר"ל, כי "רק לא ש"ס" – דוחה שלום, וחשוב להם לאין-שיעור יותר ממלאכת הפיוס הקשה והארוכה עם הפלסטינים.
הכוונה, אם כן, לרבבות פעילים ואוהדים של שלום עכשיו ומרצ, ולרוב מצביעי ברק. גם הם לא מבולבלים, אלא כועסים. כועסים על הפלסטינים שקלקלו להם את החגיגה, שהעירו אותם מחלום מתוק, ומהמציאות הוירטואלית בה חיו מאז 1994, שמזכירה לא מעט את האופוריה שבין 1967 לנפילת קו בר-לב.
במהלך שבע השנים האחרונות, התענג מחנה ברק על השלום, ואכל לשובע את פירותיו: ביטחון מרבי, התחלה של נורמליזציה עם העולם הערבי, השקעות כלכליות, תעודת יושר בינלאומית, ויכולת להסתכל בראי עם תחושה של סיפוק וללא לבטים מוסריים. ערפאת הרי התחייב לדאוג לביטחוננו, ללא בג"ץ וללא בצלם, ובסך הכל, כך דווחו רשויות הביטחון, הוא עמד בהבטחתו. אז השמאל כועס, כי ערפאת, ועמו כלל האוכלוסייה הפלסטינית, שמים קץ לשבע השנים הטובות, ואומרים לנו כי זמן הפירעון הגיע. את המחיר שהם דורשים לשלום מעולם לא הסתירו: נסיגה מלאה, כולל ממזרח ירושלים, פירוק ההתנחלויות, הכרה בזכות השיבה. שבע שנים אומרים לנו כל הדוברים הפלסטינים, שהם מוכנים לויתורים שונים במהלך תקופת הביניים, לדחיות בלוח הזמנים, להשלמה עם הפרות ישראליות של ההסכמים, ואף להשלמה עם המשך הבנייה המסיבית בהתנחלויות – שהרי מדובר בתקופת ביניים ובהסכמים זמניים. אבל בו-בזמן, הם חזרו ללא הרף על דרישות המינימום שלהם בהסכם הקבע. והשמאל לא שמע, או ליתר דיוק, השתכנע שניתן יהיה להכתיב ליו"ר הרשות גם את הפרמטרים של הסכם הקבע, והוא, מצדו, "יוריד" אותם אל העם, כי הרי כך עושים כל המשטרים הערבים. אלא שגם בעניין הזה עמד יאסר ערפאת בהבטחתו, וכשראו הוא וכל תושבי הגדה והרצועה כי אפילו על הריבונות הערבית על המסגדים מתכוון אהוד ברק לערער, הם הבינו כי אין עוד פרטנר לשלום, והחליטו כי הסתיימה תקופת ההבלגה. והשמאל כועס עליהם, כי לפתע הצד השני אינו מוכן עוד לנגן את הפרטיטורה שהלחינו עבורו הנושאים ונותנים הישראלים. והשמאל כועס, כי התרגל להכתיב לא רק בשדה הקרב, אלא גם בשולחן המו"מ, ולקבוע לא רק מה שטוב לישראל, אלא גם מה טוב לערבים.
באשר לנו, אלה המכונים שמאל סהרורי, אנחנו לא מבולבלים, גם לא כועסים, לפחות לא כלפי יאסר ערפאת ובני עמו.
שבע שנים, אנו חוזרים ומתריעים מפני האשליה של שלום ללא נסיגה לקווי 1967, ופירוק כל ההתנחלויות; שבע שנים אנו קוראים להפסיק את המו"מ הפנים-ישראלי ולהתחיל במו"מ אמיתי עם הפלסטינים; שבע שנים אנו מזהירים כי הסיסמאות בדבר "ירושלים המאוחדת לנצח נצחים" לא רק שימוטטו את סיכויי השלום בין ישראל לפלסטינים, אלא עלולות להדליק את האש הנוראה של חזית איסלמית עולמית נגד ישראל והיהודים; שבע שנים, אנו מקשיבים לקול הפלסטיני הברור והמאוחד, ומחכים, בחרדה של מי שחי מתחת להר-געש ורואה את הסימנים של ההתפרצות הקרבה, לסיום תקופת ההבלגה.
ואם אנו כועסים, הרי זה כלפי אהוד ברק שבחוסר-אחריות פושעת, הדליק בקמפ-דייויד את מדורת המלחמה הבין-דתית, כלפי מחנה השלום הישראלי שנרדם על המשמרת, התפתה לאיוולת של שלום בחצי-מחיר, והעדיף את הפיוס עם המתנחלים על המשך המאבק להחזרתם הביתה. וכלפי עצמנו – כי לא ידענו לנצל את שבע השנים של ההבלגה כדי להרעיד את אמות הסיפים של החברה שלנו, ולפקוח את עיניה לפני בא ההתפרצות.

מיכאל ("מיקדו") ורשבסקי, יו"ר המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית, עורך "מצפן" לשעבר וממיסדי "יש גבול"