אין פתרון של פשרה

עם ישראל ניצב היום בפני החלטה גורלית – בין הגורליות בתולדותיו. עליו להכריע אם ברצונו ובכוחו לקיים את ריבונותו המדינית בארצו. השאלה איננה עוד שאלה של גבולות המדינה אלא של קיומה. עבור כל אדם שמעט תבונה בראשו וקמצוץ של יושר בלבו, האירועים של השבועות האחרונים הוכיחו מעל כל ספק שעל ארץ ישראל ניטש מאבק בין שתי קבוצות לאומיות בעלות שאיפות לריבונות מדינית, שאינן ניתנות לישוב ביניהן. אין פתרון לסכסוך הישראלי-פלשתינאי במסגרת של התחשבות הדדית ופשרה. בסופו של דבר על צד אחד להכריע כליל את הצד השני.
הישרדותה של ישראל כמדינה יהודית מותנה באופן מוחלט בהכרתה באמת הבסיסית הזו ובהפנמתה. על העם היהודי להבין כי מבנה המאבק בינינו לבין ערב הוא מבנה פשוט ביותר. כל ניסיון להציג את הסכסוך כ"מורכב" או "מסובך" אינו אלא התחמקות. אין זה אומר שהוא קל לפתרון. נהפוך הוא. הקושי בפתרונו נעוץ בפשטותו הברוטאלית – כלומר בהכרה שבין הים לבין הירדן יכולה לשרור, ובסופו של דבר אכן תשרור, או ריבונות יהודית מלאה או ריבונות ערבית מלאה. כל ניסיון להציע פתרונות ביניים – בין במתכונת של הפרדה, ניתוק או אחוות עמים – איננו אלא אחיזת עיניים. מצב העניינים בינינו לבינם הוא דיכוטומי, אין פתרונות של אמצע. רק הקצוות קיימים. מה שיוצר את האשליה שניתן למצוא איזושהי דרך ביניים או להתייצב באיזושהי פשרה של אמצע, היא העובדה שתהליך המעבר מקוטב אחד למשנהו אינו מיידי אלא נמשך תקופת זמן ארוכה למדי.
עמדה זו איננה נגזרת מהשקפת עולם דתית או מאמונה משיחית, אלא מניתוח קר ומפוכח של המציאות ומהכרה בנתונים המזרח-תיכוניים האכזריים. אין מרווח למיקוח שיאפשר הסדר המתקבל על דעת שני הצדדים. המקסימום שישראל יכולה להציע לפלשתינים ועדיין לשמור לעצמה שולי ביטחון הכרחיים, אינו יכול לספק את הדרוש למילוי המאוויים הלאומיים המינימליים שלהם. לכן נגזר על שני הצדדים מאבק עד תום. זה שידו תגבר יהיה זה שרצונו הלאומי חזק יותר וראייתו המדינית מפוכחת יותר.
לא במקרה פתחתי רשימה זו בקביעה כי עם ישראל (ולא ממשלת ישראל או מנהיגי ישראל) ניצב בפני צומת החלטה גורלי. ההנהגה הפוליטית הישראלית, על שלל פלגיה, הוכיחה שהיא בלתי כשירה בעליל להוביל את העם בשעתו הקשה. הכישלון של "מחנה השלום" הוא כישלון של שיקול דעת ושל דרך, הכישלון של "המחנה הלאומי" הוא כישלון של אוזלת יד וחוסר אונים בחסימת מדיניות יריביו. על כן ברור כי קיימים סיכויים קלושים ביותר שהישועה תצמח מתוך שורותיה של ההנהגה הפוליטית הנוכחית. לאור פשיטת הרגל הרעיונית והביצועית של ה"צמרת" השלטונית הקיימת, יש הכרח להצמיח מנהיגות חדשה, נחושה יותר, מחויבת יותר, מפוכחת יותר. אולם עד היווצרותה של אותה שכבת מנהיגים עתידית, הכל מוטל על כתפיהן של האליטות הציוניות בחברה האזרחית. עליהן כעת מוטלת החובה לנקוט יזמה, ליטול את רסן ההנהגה, לכתוש את דעת הקהל בארץ או מחוצה לה עם מסר ציוני-יהודי חדש-ישן. עליהן להבהיר לעם ולעולם כי בארץ ניטש קרב לחיים ולמוות בין שתי קבוצות לאומית קוטביות. לאחת שפה ייחודית, דת ייחודית, מסורת ייחודית והיסטוריה ייחודית בת 6000 שנה; לשניה שפה, דת ,מסורת ותרבות הדומות להפליא לאלה של מרבית מדינות האזור. לאחת מחויבות למשטר פלורליסטי-ליברלי ולשלטון דמוקרטי, לשניה משטר של שחיתות ודיכוי הנוגד לחלוטין את ערכי הדמוקרטיה והליברליזם. לא ניתן לתמוך חלקית בשתיהן ואין ספק למי מיהן יש תביעות עדיפות לקיום עצמאי וריבוני.
הגיעה העת שהיהודים יתעשתו. כעת על היהודים להחליט אם גורלם להיות המטהרים או המטוהרים (אתנית). על היהודים לשוב לתבוע - ולקבוע – שהם אדונים על הארץ הזו. עליהם להבהיר כי רק למי שיכיר באדונות היהודית על הארץ יותר להישאר בתוך גבולותיה וליהנות מזכויות כלכליות, תרבויות, ודתיות. וגם אז לא יותר לו לממש זכויות לאומיות. אם הוא ירצה בכך הוא יוכל לממשן בישות פוליטית אחרת אליה הוא חש זיקה לאומית. עליהם להזהיר כי כל מי שיכפור בכך יורחק מחוץ לגבולות הארץ – יחד עם כל אלה התלויים בו לפרנסתם.
זו היא דרך קשה ורווית מכשולים אך נוכח הכישלון המוחלטת של החלופות, אם ישראל חפצת חיים כמדינה ריבונית אין מנוס מללכת בה. על היהודים לשוב ולהוכיח להם ולאחרים, כי אם ירצו אין זו אגדה.

ד"ר מרטין שרמן, מזכיר "צומת" לשעבר, מרצה למדע המדינה באוניברסיטת תל-אביב.