מהמיותרים במשחקי נבחרת ישראל

המשחק נגד נבחרת לוקסמבורג הוא מהמיותרים שבמשחקי נבחרת ישראל. אולי הצידוק היחיד בעדו הוא מסגרת בה השחקנים ישמרו על כושר משחק סביר, כי ידוע שליגת העל עדיין לא נפתחת, ואגב אי אפשר שלא להסכים עם העובדה שככל שאין משחקים, כך פוחתת רמת האלימות במגרשים, כך מתרחשות פחות פרשיות ופחות שופטים או שחקנים או השד יודע מי מוכרים משחקים. אם הליגה לא תיפתח, אפשר יהיה לומר שהמאבק באלימות במגרשים הצליח מעבר למשוער.
אז אין ליגה, אבל יש נבחרת, תחליף פחות מתלהם והרבה יותר שפוי, אבל עדיין המשחק נגד כמה קילומטרים רבועים ירוקים שנקראים מדינת לוכמסבורג הוא טיפשי ולא מהווה קנה מידה לשום דבר. די ברור שכל הרכב ניסיוני ומופרך של אברהם גרנט ינצח את המשחק, כי אפילו בתקופות השפל הלאומיות (והיו ברוך השם) הצליחה הנבחרת להעלות את המורל הלאומי השפוף בעקבות ניצחון בלתי הירואי בעליל על אימפריית הכדורגל של ג'ף שטראסר. כך שיש תחושה חזקה, שבעקבות תצוגות הנפל מול גרמניה ודנמרק, הוחלטה החלטה אסטרטגית, לאומית, כי חייבים ליצור איזשהו רף ציפיות, אחרת מי יבוא עם דגל ורעשן וגרעינים למשחקי הנבחרת?
חייבים ליצור תחושה שאולי הפעם באמת יש סיכוי, כי הרי נמאס לנו לשמוע את מוטל'ה שפיגלר מדבר על מקסיקו 70 (וגם על כל מיני דברים אחרים, אבל זה כבר סיפור אחר), לכן למשחק הזה אין שום מהות מקצועית, הוא פשוט פרוזאק לאומי. אם ליטא היתה נבחרת ששווה פחות או יותר ברמתה לזו של מלטה הבאה עלינו לטובה בקמפיין יורו הקרוב, לוקמסבורג תהיה סתם גיבושון.
נכון שנבחרות בעולם לא ממש נלהבות לשחק נגדינו. למעשה, נבחרת ישראל היא כמו הילד הדחוי בכיתת האומות, שאף אחד לא רוצה לשחק איתו והוא לא מתפקד מחוץ לעולמו האוטיסטי, אלא אם כן ההורים מגיעים ומנערים אותו (ארצות הברית). בהנחה שנבחרת ישראל תפסיד במשחק החוץ בצרפת, ואולי, אבל באמת רק אולי, תוציא תיקו ביתי נגדה (גם כן ביתי, הרי בקפריסין אי אפשר יהיה לארח. הבורקסים של יפו באופוריה, אנחנו מתנחלים בבולגריה), הרי שהקרב על המקום הראשון כבר הוכרע עוד בהגרלה.
עיקר ההתמודדות תהיה נגד סלובניה וקפריסין. אנחנו חייבים להתאמן נגד נבחרות ברמות מקצועיות זהות, כי אלה תמיד היו המשחקים הבעייתיים מנטלית שלנו. מול נבחרות קטנות אנחנו מצליחים למרות שאנחנו מזלזלים כי אנחנו מעצמת כדורגל אדירת ממדים. מול נבחרות גדולות או שאנחנו מתפרקים, או שאנחנו חדורי מוטיבציה אקסטטית, בקטע של דוד נגד גוליית ומיתוס המעטים נגד רבים, ומצליחים לחולל איזו מיני סנסציה.
המשחקים נגד נבחרות שברמה שלנו, או קצת מעלינו בדירוג פיפ"א, הם המכה האמיתית. תמיד אנחנו באים קצת שאננים (למה מי זו אוסטריה? הבאנו להם 0:5), עם ביטחון עצמי מופרז (אין לי ספק שנגיע לפלייאוף) ולא עם מוטיבציית שיא (אסור לנו לזלזל בהם); תמיד, כמעט תמיד, אנחנו חוטפים איזה שער "לא מחויב המציאות", שער ש"אסור לחטוף ברמות האלה", ומרגישים שהיינו כל כך קרובים, שנגרם לנו עוול גדול, שזה אנטישמיות, סגירת חשבונות, כי זה לא יכול להיות שכל פעם נגיע רק מילימטר מההיסטוריה.