שידורי יום כיפור

בשנת 1969 עתר הרב שמחה מירון לבג"ץ נגד ההיתר שהעניק שר העבודה לעובדי הטלוויזיה הישראלית לשדר בשבת. לטענתו, השידורים פגעו קשות באמונתו הדתית ובצביון היהודי של מדינת ישראל. בית המשפט דחה פה-אחד את העתירה. במיוחד ראויים לציון דבריו של השופט צבי ברנזון ז"ל: "העותר לא נפגע ולא יכול להיות נפגע על ידי שידורי טלוויזיה בשבת. אם הוא בעל מכשיר טלוויזיה, אין איש כופה עליו להפעילו בניגוד להכרתו, ואם אינו בעל מכשיר – הוא אינו עומד אפילו בפני הצורך לכבוש את יצרו להפעילו. למעשה שום דבר לא נגרע מהעותר על ידי שידורי טלוויזיה בשבת. מה שהוא מבקש להשיג זה לא זכות, יתרון או טובת הנאה שנשללו ממנו. מה שהוא מבקש זה למנוע מהזולת, בניגוד לרצונו ולהכרתו, לקיים אורח חיים שונה משלו וליהנות משידורי טלוויזיה בשבת. אמת, כל אחד חייב לכבד את רגשות הזולת, לרבות רגשות דת ואמונה, אבל צו זה חל על כולם. כשם שראובן חייב להתחשב ברגשי הדת של שמעון, כך שמעון חייב להתחשב באורח החיים החופשי של ראובן הנובע מהכרתו הפנימית, ואל-לו לאחד לנסות לכפות על השני את דעותיו ואמונותיו שלו".
יומיים לפני יום הכיפורים החנויות להשכרת סרטי וידיאו הומות מאדם וריקות מסרטים; חוף הים ביום הכיפורים מלא, ונפח התנועה באתרי האינטרנט הישראלים באותו יום גדול בהרבה מאשר ביום רגיל. בקיצור, בישראל קיים ציבור יהודי עצום שאינו מקיים את הלכות יום הכיפורים לפי הגישה האורתודוכסית. בישראל יש גם ציבור גדול שאינו יהודי – ושבלי ספק זכאי ליהנות מהשירותים הציבוריים שהמדינה מעניקה לתושביה. זאת ועוד, ביום זה אפשר לצפות בערוצים המשודרים מחו"ל, אבל אין שידורים של ערוצים ייעודיים כדוגמת ערוץ המדע, ערוץ הילדים, נשיונל ג'יאוגרפיק, ערוץ הסרטים ודומיהם. ערוצים זרים – זה בסדר, אבל כל מה שמתורגם לעברית – אסור באיסור מוחלט.
כשלעצמי אינני מתפלא על זעקות השבר של החוגים האורתודוכסיים על דרישתי ממועצת הכבלים והלווין לאפשר גם את שידורי הערוצים היעודיים ביום הכיפורים. אלה עושים כל שלאל ידם כדי שישראל תהפוך למדינת הלכה. יסוד מוסד באורתודוכסיה היהודית הוא הכפייה על הזולת של האמונות, הפולחן והדעות. אבל התפלאתי ונעצבתי על כך שכמה מאלה שקוראים לעצמם "חילונים" או "חופשיים" , לרבות כמה ממפלגתי שלי, הסתייגו מדרישתי.
הסתייגות זו מעידה על רפיסות דעת חילונית מסוכנת ביותר. החופש של הפרט לעשות בד' אמותיו את שלבו חפץ הוא היסוד החשוב ביותר בכל דמוקרטיה. זוהי זכותו הבלתי מעורערת של כל אדם, והכופר בזכות זו עלול גם להסכים לסגירת שירותי הטלפון ביום הכיפורים – כי הרי גם כאן מדובר בשירות שנועד ליחיד, ואם אסור לראות סרט – מדוע מותר לדבר בטלפון? ואולי ננתק גם את החשמל?
הזכות לראות סרטים ביום הכיפורים אינה נופלת מזכותו של יהודי דתי להתפלל בבית הכנסת ביום זה. איש באמונתו יחיה. לא בכדי פתחתי בדבריו של השופט ברנזון המנוח. אלה אמורים לשמש עקרונות יסוד לכל מי שמבקש לקרוא לעצמו חילוני, חופשי או ליברלי.