טור אישי: פטריק יואינג ומוישה הסנדלר

בסיפור הנפלא של רבי נחמן מברסלב יושב מוישה הסנדלר ליד השער המוביל לבית הדין של מעלה, ופניו חרושי דאגה. "מה אתה דואג?" שואל אותו המלאך השומר על השער. "אני פוחד שבורא עולם ישאל אותי", אומר מוישה, "למה לא הייתי רב מפורסם או עשיר גדול". "הקב"ה לא ישאל אותך למה לא היית משה רבנו", מרגיע המלאך. "הוא ישאל אותך למה לא היית מוישה הסנדלר".
מוסר ההשכל נכון לספורט, אולי יותר מלכל תחום אחר. בשום שדה אחר אין הבחנה כל כך ברורה בין מי שהגיע ראשון לכל אלה שאחריו. לחברה השנייה בגודלה בעולם אף אחד לא קורא חבורה של לוזרים, אבל בספורט מספיק שהאצבע הקולעת תפספס קצת, וכבר מוטל באישיותך כתם מובהק.
השבוע פרש פטריק יואינג ממשחק. הדיון ביואינג התמקד באצבעותיו הריקות מטבעות אליפות, ולא שאל את השאלה האמיתית: האם הצליח להיות פטריק יואינג. כמו הרבה שחקנים לפניו, יואינג היה קורבן של תדמית וציפיות. הוא היה סוס עבודה, שהופיע לכל משחק ונתן את המקסימום, הוא לא התפתח כשחקן כמו שעשו אחרים ולא הפגין מנהיגות קולנית ואסרטיבית.
התשובה לשאלת המלאך היא כנראה שיואינג אכן לא היה אפילו הכי יואינג שיכול היה להיות. זה לא מצדיק את מקהלת ה"הוא לוזר" שליוותה אותו בערוב ימיו בניו יורק. וזה בהחלט לא מצדיק את ראיית העולם, לפיה בספורט יש מקום ראשון וכל השאר הוא כשלון.