שלום בלי מדינה או מדינה בלי שלום

ההסכם האחרון עם ש"ס חורג במהותו מהסכמי הקואליציה שלהם התרגלנו עד היום. ש"ס דרשה וקיבלה אוטונומיה – אותה אוטונומיה שהציע בגין לפלסטינים.
פיצול משרד החינוך לשניים – אחד לש"ס ואחד לכל השאר מצטרף להקמת השמורה הש"סית בתוך רשויות התקשורת. לא לחינם צירף בן-גוריון את התואר "ממלכתית" למערכת החינוך. תואר זה נשלל ממנה בהסכם האחרון.
מול עינינו מפרק ברק את המדינה כפי שהקים אותה בן-גוריון. במקום המדינה הממלכתית שקמה ב-1948 אנו חיים, מהיום, בקונפדרציה רופפת של אחוזות שבטיות, שבמרכזן נותר מעמד הביניים לבדו ללא ייצוג. זה המעמד שעובד, מייצר ומשלם מסים ותמורת זאת הוא משרת בצה"ל בסדיר ובמילואים עד גיל 45. שאר השבטים (החרדי, הש"סי, הערבי ובקרוב אולי הרוסי) נהנים מההגנה שאינם משתתפים בה ומחלקים ביניהם את שלל המסים שלא הם שילמו.
הסיבה לכך שההפיכה הלבנה הזו מתרחשת – ועוברת בשקט יחסי – היא הדומיננטיות של שאלת השלום בוויכוח הציבורי. השלום נראה לשוחריו בהישג יד ממש ולכן מתגברת התחושה שהמטרה הנכספת מצדיקה את כל האמצעים, לרבות חיסול אופייה הממלכתי של מדינת ישראל. אין קול אחד ממחנה השלום שמוכן להגיד שהמחיר אינו שווה את התוצאה, שטוב מדינה בלי שלום משלום בלי מדינה.

שלושה חודשים של שכרון תעמולה

ברק – ומרצ לצידו - מהמרים על עתידם הפוליטי. ברק סומך על עצמו שישיג הסכם עם הפלסטינים בתוך פחות משלושה חודשים. עד אז הוא יחזיק בתיקי מרצ (או ימנה להם ממלאי מקום זמניים ממפלגתו). פסק הזמן ינוצל לבליץ מדיני שתכליתו מצד אחד הפעלת לחץ בינלאומי על ערפאת ומצד שני הרגלת הציבור היהודי לוויתורים שיידרשו ממנו. יריית הפתיחה תהיה פסגה בוושינגטון עם ערפאת וקלינטון – רצוי בשבועיים הקרובים.
מערך ההסברה שהכין ברק לקראת משאל העם על הגולן יעבור הסבה לכיוון משאל העם על הסדר הקבע. אבל העבודה תהיה קשה יותר. הברק בעיניים נעלם. הכניעה המשפילה לש"ס תקשה על השמאל להתגייס בראש מורם. גורמי שמאל מובהקים כמו שינוי, חלקים ממרצ ועמיר פרץ ימשיכו לערער על מנהיגותו של ברק מסיבותיהם הם.
מנגד, הליכוד ומועצת יש"ע כבר התחילו בקמפיין שפונה למצביעי ש"ס מעל ראשי הרבנים והעסקנים. הסיסמה "אחים לא מפקירים" אינה רחוקה מטענת ש"ס שברק "מפקיר את ילדי ישראל". סירובם של ראשי ש"ס להתחייב על תמיכה בשלום מלמד שהם כבר החלו להרגיש את לחץ הרחוב.
ברק יבחר אם ללכת לבחירות או למשאל עם על פי הסקרים. אם הפופולריות האישית שלו תהיה גדולה מתמיכה בשלום הוא ילך לבחירות כדי שהפופולריות שלו תסחב את המהססים להצבעת בעד. אם הפופולריות שלו תצנח הוא יעדיף להתחבא מאחרי גבן של סיסמאות "כן לשלום".
אם ברק יצליח כל הקלפים פתוחים. מרצ תחזור, הליכוד המוכה אולי יצטרף וברק ינסה להחזיר לנו את המדינה לאחר שהחזיר את השטחים. אם הוא ייכשל – כי ערפאת לא יחתום או כי העם לא יסכים, נישאר בלי שלום ובלי מדינה. אבל אפשר להגיד שלפחות ניסינו.

(איל ארד שותף בחברת אקטיב 2000 לייעוץ פוליטי מקבוצת ארד תקשורת)