כיכר דיזנגוף של ההפתעות

יש לפעמים שהבן אדם קם לחוץ ובא לו להתרפק על ימים טובים יותר בארץ האבות. יש ימים שהוא מרגיש מוזנח על ידי העולם וזקוק לחברה. ויש גם שעות שהוא מוכרח, ממש מוכרח, לפנק את עצמו במשהו.
משהו שיכול להיות קטן, גדול, יקר או זול, העיקר משהו. יש שהוא זקוק באופן דחוף ביותר לציוד רפואי של גינקולוג מהמאה ה-19, או למתכון צנע לכבד נטול-כבד משנות השישים. לכל הצרכים האלה, ולעוד הרבה אחרים, עונה ה-Garage Sale של כיכר דיזנגוף, המתקיים בשלישי אחר הצהריים ושישי בבוקר.
בכיכר אין, כידוע, צל-צלו של מוסך וגם סייל אינו תיאור מדויק לכך, אבל זהו מקום קטן, אינטימי, כמעט כמו שוק אירופי מוצנע בין סימטאות העיר, מקום נהדר לבלות בו כמה דקות או שעות של כיף, לקנות לעצמך חברים חדשים ולחזור הביתה עם ייאוש קצת יותר נוח. יש באפשרותך לבחור להיות שם קונה, או, אם תעדיף, תוכל לבחור בסטטוס המוכר. כך או כך, המוכרים והקונים דומים להפליא זה לזה ומחליפים לעיתים תפקידים, כמו שנהוג בכל שוק מהסוג הזה.
סחורה מגוונת ביותר מתגלגלת לה מתחת לפסל המוזנח של אגם. יש מי שמוכר ערימות שמטעס שנאספו בבית או אצל חברים, יש מי שמציג בפנים חתומות שאריות של סחורה מחנותו שפשטה רגל, יש אספנים, ויש כמובן סוחרים של ממש, שאותם ניתן לזהות בנקל.
רשימה חלקית בהחלט של מוצרים למכירה כוללת, למשל, מכונה לטחינה ידנית של בשר ודגים כמו זו שהיתה לכל אם עבריה בזמנים שלקרפיון עוד היה כבוד והוא היה משייט לו באמבטיה המשפחתית בערבי חג, סוכה לנצח בת עשר שנים במצב מצוין, מגהץ על פחמים ללא פחמים, תכשיטים זולים ויקרים משנות החמישים והשישים, וגם חדשים. וישנה גם פינת המלחמה (כובעי טייסים ממלחמות העולם, חרבות ומדליות רוסיות לגיבורים אלמונים), ופינת המשפחה, בה תוכלו לסדר לעצמכם משפחה מסודרת וסימפטית, כולל תמונות שחור-לבן של דודים, דודות, סבים, סבתות.
אוהבי הקולטורה קונים ומוכרים בכיכר ספרים ישנים שעליהם חותמות של ספריות עירוניות מנהריה ועד אילת, קלטות שראו ימים טובים יותר, תקליטים מאובקים ועיתונים מתפוררים מתחילת המדינה, בעלי כותרות דומות להפליא לאלה של אתמול.
אומרים בשוק שכמו שלכל כדור יש כתובת ולכל סיר מכסה, גם לכל מוצר, ולו המוזר ביותר, יש קונה.
אבל מי יקנה את מפוצץ הגשרים בדינמיט המוצג אצל האחים מומחי הישראליה? או את שלושת העוברים מברונזה, כולל שלייה, במחיר אלפי שקלים? או מנעול ישן וחלוד בלי מפתח? ועוד איך יקנו, מבטיחים המוכרים. קונים הכל. ואכן, המכשיר הרפואי הגינקולוגי מהמאה ה-19, שהרשים אותי פעם מאוד, נקנה לא מכבר בלי שום קושי ומקשט היום סלון מפואר אי שם בישראל.
כמו לכל שוק נחשב, גם לשוק העברי בין קולנוע חן לקולנוע הוד יש אגדות אורבניות על מציאות פרועות של אנשים חדי עין: מישהי קנתה היום, ממש היום, כך מספרת לי רוחל'ה שכנתו של גדי, עגילים במאה שקל והתברר שהם עשויים יהלומים ולא זכוכית, כפי שסבר המוכר.
מישהו אחר קנה חנוכיה ב-250 שקל ומכר אותה ב-3,500 דולר, מספר לי בסוד הבחור המצחיק מהשולחן האמצעי. לכל מוכר סיפור, אגדה, מוסר השכל. וכל מוכר הוא סיפור כשלעצמו. צריך רק לגלות אותו.

אלביס בסוכת המציל

כשיוצאים מן השוק מומלץ לא לחזור מיד הביתה. קודם כל עוצרים לרגע להתבונן בתיאטרון הרחוב, המכונה 'תיאטרון פנים' (כל יום שישי, בין 12:00 ל-13:30), בו מציגים צעירים לקול צחוקם של הילדים.
אחר כך לא מוותרים על ביקור קצר בחוף, עשר דקות בדיוק ברגל, מהכיכר ועד החול. בספטמבר ואוקטובר ניתן בקלות לשכוח שמדובר בחוף ים תל אביבי: כבר לא חם כל כך, בטח כבר לא צפוף כל כך, ואלה הימים הטובים של הים הישראלי. בשבוע האחרון, למשל, הים היה צלול, רגוע, ידידותי, רוחש להקות דגיגונים.
"שמפניה, המים כמו שפניה", אמרה שכנתי לכיסא. "כן, כן", המשיכה בהתלהבות הגברת בביקיני הצהוב, "שמפניה קרירה, תוססת ונעימה".
המציל של חוף פרישמן הוא נשמה פיוטית בחזות של מנתח לב בכיר. כשהים שקט ויפה, כשלא צריך לצרוח על תינוקות ואימהות, וכשהוא במצב רוח טוב, הוא יקרא לכם שיר מתאים במיקרופון. ואם יש לכם ממש מזל, הוא אפילו יזמין את אלביס לעלות לסוכה ולשיר עבורכם. לפעמים יוצאים לו קצת זיופים והפאה זזה לו ימינה ושמאלה, ובזמן האחרון הוא שר רק בישיבה כי כואבת לו הרגל, אבל הוא משלנו, ובסיום הלקט יאחל לכם ולכל בית ישראל שבת שלום.
אז מה צריך יותר מהחיים?