ומה עם החצי השני?

עם היציאה לפגרת האירופאית הקצרה, אפשר לציין שני דברים לטובה, מבחינתה של מכבי חיפה: הראשון הוא שבדיעבד היא נפלה על הגרלה מצוינת. בית 6 בליגת האלופות מורכב משלוש קבוצות חלשות ומנצ'סטר יונייטד אחת. אולימפיאקוס ולברקוזן עדיין לא הצדיקו השנה את הכתרים הגדולים שנקשרו לראשן; למעשה, הן מציגות יכולת כל כך בינונית, שזו לא תהיה הפתעה גדולה מדי אם חיפה בכל זאת תסיים במקום השלישי, או אפילו בשני. תארו לכם מה היה קורה אם במקום לברקוזן הייתה בבית הזה איזו ספרדייה מדרג שני, נניח דפורטיבו. לא נעים.
הנחמה השנייה מבחינת החיפאים היא שהרע ביותר ככל הנראה מאחוריהם: במשחק במנצ'סטר רעדו להם הרגליים מרוב התרגשות; במשחקים הבאים המימד הזה הלך ונעלם. הגורם העיקרי לדאגה עבור הירוקים צריך להיות העייפות, ואפילו האדישות, שניכרה במשחק האחרון שלהם, מול לברקוזן. דרור קשטן הוא כנראה בן אדם פרובלמטי משהו, אבל הוא הוכיח שהוא יודע להביא את השחקנים של הפועל תל אביב לרמה מקסימלית של מתח חיובי לפני כל משחק נתון. לחיפאים חסר קצת מהטירוף הזה. הכל בסדר בהכנה שלהם למשחק, אבל לפעמים מתעוררת התחושה שפשוט חסר קצת טבסקו בתבשיל.

שני דברים שאין לחיפה

אחד הדברים היפים בכדורגל הוא שבמשחק נתון הכל יכול לקרות. כמו שיצחק שום אוהב לומר, באחד מתוך עשרה מפגשים רצופים, מכבי חיפה יכולה לנצח את היונייטד. אבל כדי שדבר כזה יקרה, חיפה צריכה לתת משחק מושלם, ומנצ'סטר צריכה להיות במירעה. עבור האנדרדוג, כל טעות קטנה הורסת הכל: דיוויד סימן יכול לחטוף עשרה שערים טיפשיים על הראש כמו שאוואט קיבל, ועדיין לקחת את אליפות אנגליה. עבור חיפה, שער אחד כזה יכול לקבור את חלום ליגת האלופות.
חיפה, אחת הקבוצות החלשות בליגת האלופות גם ככה, התחילה את ההופעות שלה במפעל בעמדת נחיתות כפולה: היא פתחה את הליגה באיחור, ועכשיו רואים בדיוק כמה אוויר חסר לשחקנים שלה בריאות מהדקה השישים והלאה, והיא לא משחקת בבית שלה. סביר להניח שהקהל בקריית אליעזר לא היה נותן לה להציג משחק כמו זה שהיא נתנה ביום שלישי. מול היציעים הריקים בניקוסיה, קל מאוד להתחיל לנמנם בעמידה. בהתחשב בנסיבות, אפשר להיות מרוצים (לא מאושרים, רק מרוצים) מהתוצאות שהיא השיגה בסיבוב הראשון.

ועוד שני דברים שאין לחיפה

למרות ההפסד המבאס ללברקוזן, חיפה עדיין נתנה בכורה יותר טובה בצ'מפיונס ליג מניוקאסל (אפס נקודות ואפס שערי זכות), ובזמן שקבוצות הרבה יותר גדולות ממנה מתפרקות על ימין ועל שמאל (שתי המוסקבאיות, לדוגמה), הירוקים מהכרמל עדיין לא עשו פדיחות. לא מדובר כאן על חזרה לקונספט העגום של "הפסד בכבוד", אלא פשוט על כך שאלופת ישראל מציגה כדורגל סביר בהחלט בליגה של הגדולים, וזה לא מובן מאליו, גם עבור מועדונים גדולים יותר.
ליגת האלופות בנויה על שני אלמנטים: כסף וניסיון. בניגוד לאימרה המקובלת, כסף קונה כל תואר בעולם (ראו מקרה ריאל מדריד). במקרים מסוימים, הניסיון והחכמה המצטברים יכולים לחפות על אובדן משאבים. בגלל זה ליון, שמציגה יכולת חלשה בליגה הצרפתית, יכולה לנצח את אינטר בסן סירו בעוד אוקזר, שמובילה את הטבלה בצרפת, נותנת את הדם מול ארסנל בבית אבל מפסידה 0:1, בלי שתיירי הנרי אפילו יזיע במיוחד.
לחיפה אין לא כסף ולא ניסיון, ולכן היא עדיין המועמדת העיקרית לסיים רביעית בבית שלה. אבל יש בעמדת האנדרדוג המושלם הזה משהו נהדר ומשחרר: אין לשחקנים של חיפה שום דבר להפסיד. אם הם ישחקו בהתאם, עם כל הנשמה אבל בלי לחץ, יכול מאוד להיות שהעונה האירופאית שלהם לא תסתיים ב-13 בנובמבר.