מתגלגלים לוושינגטון

יום שישי, 06:45, מלון אמבסי סוויט, ניו יורק

שעת הבוקר המוקדמת לא מראה את אותותיה על החברים, הם מגלים פעלתנות יתר שמתבטאת בתיקוני אופניים אחרונים, מתיחת איברים לקראת המסע והומור ישראלי: "באתם לצלם על הבוקר?" נוזף בנו חוסיין בחביבות, "אל
תצלמו כשאנחנו עייפים". ניר ועופר עורכים תיקונים אחרונים באופני הטנדם הזוגיים. למרות ש"פני אמריקה" הוא מסע לא תחרותי בהגדרתו, השניים מאוכזבים מהאופניים שקיבלו ומספרים שאת הלילה האחרון העבירו בכיוון האופניים, כדי שיתאימו למידתם ויהיו נוחות.
אחרי התארגנות אחרונה נוהרים אלף ומאתיים משתתפי המסע אל נקודת הזינוק, סמוך לגראונד זירו, במקום בו עמדו בנייני התאומים.

יום שישי, 08:00

מסתבר, השמועות על נוכחותו של מייק בלומברג, ראש עיריית ניו יורק, בטקס היו מופרחות. בלומברג, העדיף לבקר את בחוריו שהשוהים באפגניסטן. משתתפי המרוץ, חלקם הגדול תושבי ניו יורק וכאלה ששכלו קרוב משפחה באסון התאומים, מאוכזבים למדי. כמה בנות בחצאיות כחולות נותנות קולן בשירה פטריוטית, שמגיעה לשיאה בשיר "ניו יורק ניו יורק", שסוחט מחיאות כפיים סוערות.
1,200 משתתפי המסע מסודרים שורות-שורות על האופניים ומקדמים בהתרגשות שלושה רוכבים ידועים ובעלי תארים שהתייצבו לברכם: נלסון וויילס, זוכה מדליית הכסף באולימפיאדת לוס אנג'לס ב- 1994 ; קרלון המילטון, שסיים בין עשרת הראשונים בתחרות הטור דה פראנס שהתקיימה מוקדם יותר השנה; וגרג למונד, שרשם שלוש זכיות בטור דה פראנס ונחשב לאגדה חיה בקרב קהילת רוכבי האופניים.
המשלחת הישראלית-פלשתינית ממוקמת בחלקו האחורי של נחשול האופניים המשתרע לאורך בלוק שלם. דגלי ישראל לא מונפים אל על, בעיקר כי לחברי המשלחת אין דגלים כאלה בנמצא. הייתה זו רוכבת יהודיה אמריקנית שהצילה את המצב, עם דגל ישראל שהתנוסס מקסדתה ועורר עניין בקרב צלמי העיתונות במקום. גם המשלחת הישראלית שחולפת לצד במת העיתונות סוחטת הרבה פלאשים, כמו גם כמה שורות מהירות בפנקסי העיתונאים. הישראלים נכנסים לתפקיד בטבעיות וחיש מהר מדגמנים חיוכי קולגייט למצלמה.
"פני אמריקה" הוא שמו של המסע השנתי של ארגון "וורלד טים". הארגון הוקם לפני תשע שנים במטרה לקדם ספורט אתגרי ולהפגיש בין נכים ובריאים לחוויות משותפות. "הרוח האנושית לא יודעת גבולות" היא הסיסמה שמנחה את מנהלי הארגון, שמשרדיו ממוקמים בשרלוט, פנסילבניה. מסעות רבים קיים הארגון במהלך שנותיו, בכל פעם עם שימת דגש אחר ולמען מטרה שונה. השנה, הוקדש המסע לציון שנה אירועי הטרור בארה"ב. הוא יצא מגראונד זירו והסתיים בבניין הפנטגון. המסע עבר לאורך נופים ירוקים, כפרים ציוריים, אגמים ונהרות. הרוכבים חצו את מדינות ניו ג'רזי ומרילנד, בואכה וושינגטון די.סי.
מלבד אמריקאים, רכבו במסע גם מדוושים מקנדה, קניה, נורווגיה, ניו זילנד, אוסטרליה, "וגם מפלשתין", כדברי היחצ"נית הנמרצת של האירוע. תקציב המסע, מיליון וחצי דולר, אפשר את קיום אחד האירועים המאורגנים והמסודרים שראו חברי המשלחת הישראלית- פלשתינית. האמריקאים לא השאירו פתח לטעות הקטנה ביותר. לכל בעיה ניתן מענה ושלושת ימי המסע עברו על 1,200 הרוכבים בנינוחות, מבלי לחסוך בפרטים או בעלויות. בכל תחנת עצירה (והיו חמש כאלה מדי יום) המתינו לרוכבים שולחנות עמוסים באוכל, משקאות ועדר מעודדות שקידמו את פניהם. הארוחות היו מזינות, המים במקלחות תמיד חמים, צוות מתנדבים סייע בכל בעיה ואפילו הבמה הידועה הוקמה ופורקה בכל ערב, גם לצורך שלושים דקות של מוזיקת קאנטרי משמימה.
רב משתתפי המסע היו בעלי זיקה ישירה לאירועי ה-11 בספטמבר. בני משפחות של הנספים, חבריהם לעבודה, שכנים ומכרים רכבו על אופניים כשהם מנציחים את שמו של היקיר שאבד להם במיזע שעל זרועם. רוכבים רבים לבשו חולצות עם הדפס תמונת יקירם, כתבו על הרגליים בטוש "לעולם לא נשכח" וציינו את האסון בדרכים שונות ויצירתיות. נוריאל גדליה, ישראלי לשעבר המתגורר בניו ג'רזי בעשרים השנה האחרונות, הופיע למסע עם חולצה שעליה הודפס דגל ישראלי והכיתוב: "לזכר 604 קורבנות הטרור בישראל", כשהוא מקפיד לציין כי המספר לא כולל את ששת הקורבנות שנרצחו בפיגוע בתל אביב ביום שלפני המסע.
בין המשתתפים במסע הרכיבה בלטו אריק ג'ונס בן ה- 26, שעבד בפנטגון וחולץ מההריסות 72 שעות לאחר שהתרסק המטוס על הבניין; צ'רלס ברמינגהאם, אחיו של טייס טיסת יונייטד אירליינס, שאולץ על ידי חוטפו להתרסק על בניין הפנטגון. דן רייוון, כבאי מניו יורק שרכב לציון זכר עשרת חבריו שנספו באסון; רישה דבז'קי, המשתתף המבוגר ביותר, בן 76 מפולין, קטוע רגל, שרכב במרבית המסע על אופניים; צעיר המשתתפים, דניאל הארוויט בן העשר, שדודו, ג'רמי גליק, היה על מטוס יונייטד אירליינס שהתרסק על הפנטגון; שני רוכבים נכים מקניה, שנפצעו בפיגוע שהתרחש בשגרירות ארה"ב בקניה בשנת 98'; שוטרים ממשטרת ניויורק, אלמנות ויתומים שאיבדו את יקיריהם בפיגוע.

שישי 11:00

חברי המשלחת הישראלית ממתינים בתור למעבורת שאמורה להעביר את משתתפי המסע, קבוצות-קבוצות, לגדה המערבית של ההאדסון, ניו ג'רזי, שם תחל הרכיבה.
איפה רולה וענאדי, הנציגות הפלשתיניות?
חלי: "הן הלכו קדימה וטוב שכך".
הרוחות בקבוצה סוערות וכולם מדברים על ליל אמש. מה קרה? רולה וענאדי איחרו לתדרוך לקראת המסע ב-15 דקות. כשהגיעו, ביקשו שהתדרוך ייעשה באנגלית. הישראלים סירבו בנימוק שיש לדבר בשפת הרוב. מארגן המשלחת, איתמר גורביץ', הציע להן תקציר באנגלית, אך השתיים סירבו.
חוסיין מביט מסביב ומתפעל מהנוף. "תאמין לי, ירושלים הייתה יכולה להיות אמריקה אם לא כל הבלגן. אשתי אמרה לי לא מזמן שהיא רוצה לרדת מהארץ, שהילדים יגדלו באמריקה ליד קרובי המשפחה שלהם".
עופר, ניר ועדי (שמכונה בפי כולם עדידויטש) מתלוננים על בזבוז הזמן. ניר: "שלוש שעות אנחנו מחכים פה למעבורת. שלוש שעות של רכיבה".
אחרי שהחברים עולים על המעבורת, תחת משב הרוח שפולט המזגן, הם נרגעים, חוזרים למקורות ומספרים בדיחות זה על זה. עופר וניר, היחידים בין חברי המשלחת שרוכבים על אופני הטנדם הזוגיים, מספקים לחלי, מיקי ויפעת נושא לצחוקים. "הערב לא תוכלו לעשות את זה", מודיעה חלי לניר. "אנחנו ישנים באוהלים צמודים וחוץ מזה שכחתי את הווזלין במלון". ההזדהות עם האמריקאים באה מכיוון מפתיע; במקום לדבר על התאומים, הישראלים בוחרים לשוחח בעברית עם מבטא אמריקאי כבד, גם כשמסביבם יושבים רוכבים אמריקאים ומביטים בהשתאות בקבוצה שעושה כל כך הרבה רעש על הבוקר.

יום שישי 14:00

בתום רכיבה של כשלוש שעות, גומעים הרוכבים 35 מייל ומגיעים אל נקודת העצירה השלישית, בחוף נורמנדי בניו ג'רזי.
ניר ועופר מגיעים בין ראשונים וזוכים להכיר מקרוב את אגדת האופניים גרג למונד. כמי שנחשב לאחד מרוכבי האופניים הטובים ביותר בהיסטוריה. את מונד מלווה עדת מעריצים שלא הייתה מביישת את בריטני ספירס. רוכבים רבים ניגשים אליו, מחייכים, עוקבים אחר כל תנועה שלו במבט מעריץ או סתם משתרכים אחריו, בעוד הרוכבים האמריקאים מתנהלים סביב למונד בתנועות שקטות, אוחז לפתע עופר בידו וגורר אותו לכיוון אופני הטנדם, עליהם יושב ניר. "בוא, בוא תכיר רוכב מעניין", הוא מבטיח ללמונד. האחרון פוגש את ניר ומביט בהשתאות מהולה בהערכה על הרוכב הישראלי קטוע הידיים, שלאפו משקפי ראייה עם עדשות עבות במיוחד ואת פניו מעטרות נקודות כחולות רבות, עדות לרסיסים שחדרו לגופו.
"וואהו, כל הכבוד לך", אומר למונד לניר. השניים מפתחים שיחה ידידותית. "איפה נפצעת?", שואל למונד וניר משיב: "במלחמה". את שאר הסמול טוק הם מקדישים לחישובי מרחק, כיוון הרוח והשוואת גדלים (של אופניים). למונד מתעניין איך רוכבים עם הפרוטזות וניר מספק לו הסבר טכני ומדויק למדי: "הפרוטזות עובדות על אותו עיקרון של רכיבה על אופניים: למשוך ולבלום". מאוחר יותר, למונד שופך סופרלטיבים על ניר: "זה הדהים אותי לראות איך הוא רוכב עם הפרוטזות במיומנות שכזאת. אני יכול להבחין שניר הוא רוכב אופניים בנשמתו, זו תכונה שאין לכל אחד".
ניר כספי,37 , היה קצין חבלה בהנדסה קרבית כשהפלוגה בה שירת נדרשה לפרק שדה מוקשים בלבנון, באחד מנסיונות הפירוק, התפוצץ המוקש בידיו וגרם לקטיעתן. בנוסף, חדרו רסיסים רבים לפניו, והתיישבו באזורים רגישים ובמוקדי עצבים. את ראייתו איבד כמעט לחלוטין וכיום הוא מוגדר "שריד ראייה" ויכול לראות בעיקר צללים, את רגליו מעטרות צלקות של כוויות קשות.
אי אפשר שלא לחוש התפעלות כשרואים אותו בפעולה, אך לא פחות מכך, קשה להישאר אדיש כלפיו כשמנהלים איתו שיחה. אחרי הפציעה הקשה, הוא עבר תהליך שיקום ארוך וקשה במיוחד. "הצלקות הנפשיות הן לא פחות עמוקות וכואבות מהצלקות הפיזיות", הוא אומר. "תהליך השיקום התחיל בהתכחשות, בתקופה בה שהיתי בטיפול נמרץ
ובמחלקת פלסטיקה. מאוחר יותר, בבית, הגיע המשבר של ההבנה וההפנמה, פחד גדול של איך להמשיך. אתה קולט שאיבדת דברים שלא יחזרו יותר. בזכות משפחה חמה וחברים התחזקתי לאט לאט, אספתי את השברים, כוס רבאק, כל מה שקרה, קרה באשמתי, אני הכנסתי את עצמי לבוץ הזה ואני אצא ממנו, אני אראה לכולם שאני יכול לעשות את זה'. מתחילים שלב שלב: לרדת מהמיטה לבד, לשטוף את הפנים. התהליך הוא מתפתח והדרגתי ומאוד ארוך".
לפני הפציעה, נהג כספי לערוך טיולים רגליים ברחבי הארץ, תחביב עליו נאלץ לוותר. חבר הציע לו לרכב על אופניים לשניים והכיר לו את אופני הטנדם, המאפשרים לנכה, גם אם הוא עיוור לחלוטין, לרכב עם בן זוג שמשמש כקפטן. כספי, בדק את העניין והתאהב. אבל בחור נחוש כמו ניר, לא יסתפק ברכיבה נינוחה לאורך הטיילת בתל אביב, הוא לקח את העניין עד הסוף והגיע עם אופני הטנדם שלו למדבריות סהרה, למרחבי מונגוליה, להרי צ'ילה ולקרחוני גרינלנד.
אחת לשנה, כספי אורז תרמיל ובתוכו אוהל ושק שינה, לוקח את האופניים האישיות שלו וכמה חברים וטס לחו"ל, לרכב מאות קילומטרים באזור נידח של העולם. ולא, הוא לא צריך ראייה שש שש כדי לראות את הנופים, הוא מרגיש אותם.

יום שישי, 19:00, טאקרטון, ניו ג'רסי

מחיאות הכפיים של תושבי הסביבה מקדמות את פניהם של הרוכבים שחוצים את קו הסיום של היום הראשון לרכיבה. בחצר בית ספר מטופחת למדי הוקם מחנה לינה מפואר ומסודר, כמו שרק האמריקאים יודעים לעשות. אזור אוכל מקורה, חניון לאופניים, מתחם אוהלים, מקלחות חמות ובמה ("אפילו משינה באיחוד שלהם לא יזכו להופיע על במה כזאת", כדברי עופר) מרכיבים את המחנה הגדול.
רולה היא הראשונה במניין הפצועים של המשלחת. "נכנס לי אבק לעין, ניסיתי לשפשף ונפלתי", היא אומרת ומביטה על רגלה החבושה. אל המסע הגיעו ענאדי והיא דרך חבר משותף שלהן ושל איתמר גורביץ', מארגן המשלחת. על פי התכנון המקורי, אחותה של רולה הייתה אמורה להתלוות, אך לא קבלה ויזה וברגע האחרון ענאדי צורפה במקומה.
בתום ארוחת ערב משובחת מתכנסים כולם ברחבה שלפני הבמה הגדולה. הערב מוזמנות הקבוצות השונות המשתתפות במסע לעלות על הבמה ולספר את סיפורן. המשלחת הישראלית-פלשתינית "מהמזרח התיכון", כדברי המנחה, נקראת לבמה, אך רולה וענאדי נותרות לשבת. מיטל מייצגת את המשלחת ומקריאה נאום מרגש שסוחט דמעות מעיני רבים. "אנחנו מנסים לאסוף את השברים, אבל יודעים שהתמונה לעולם כבר לא תוכל להיות שלמה. לאף אחד אין חלום כמו החלום שלי. בחלומי המחבל המתאבד מפוצץ את עצמו מבלי שיהיו הרוגים ופצועים. בחלומי אמא, אסף ואני מחליטים לא ללכת לדיזנגוף סנטר". מחיאות כפיים מלוות את סיום הנאום המרגש, בדיוק כשרולה וענאדי חומקות לכיוון האוהלים.
ביום חמישי, יום לפני תחילת המסע לזכר קורבנות הטרור, פוצץ עצמו פלשתיני בתל-אביב בפיגוע שגבה הרוגים ופצועים רבים. איך הרגשתן כשנודע לך על הפיגוע? "הייתי מאוד מאוד עצובה, לא בגלל שישראלים נהרגו, זו לא הסיבה היחידה. הייתי עצובה בגלל שבן אדם בן עשרים או שלושים פוצץ עצמו. המשפחה שלו תסבול וגם המשפחות הישראליות שאיבדו את הילדים שלהן יסבלו" אומרת רולה.
את עצובה בגלל המחבל שהתאבד ורצח אנשים חפים מפשע?
"אני מצטערת בשבילו כי הוא איבד את חייו. אנחנו חייבים לתת לנוער תקווה, שהיום או מחר יהיה טוב יותר לשני העמים. אנחנו חייבים לתת תקווה לצעירים, שלא ילכו ויהרגו את עצמם ואנשים אחרים, כי הם יסבלו והמשפחות שלהם יסבלו".
בשעת לילה מאוחרת כבה הגנרטור והמחנה שוקע בשינה עמוקה. אלף ומאתיים המשתתפים במסע, רבים מהם נכים וקטועי איברים, ישנים בתוך שקי שינה באוהלים זוגיים על הדשא. בעלי כוויות קשות ישנים על מיטות שדה מתקפלות בתוך אוהלים גדולים. אף אחד לא מתלונן, למרות שהתנאים לא קלים במיוחד.

שבת, 05:00, טאקרטון, ניו ג'רסי

ניר ועופר התעוררו חצי שעה לפני מועד ההשכמה, כדי להתכונן ליום ארוך של רכיבה לאורך מאתיים קילומטרים. עופר מארגן את התיקים, ןשולף לניר את בגדי הרכיבה המיוחדים. "יאללה, בוא נלך להשתין ולאכול ארוחת בוקר", מאיץ בו ניר. שתי דקות של קיפול האוהל חותמות את ההתארגנות הזריזה של השניים. האחריות הרבה שמוטלת על עופר, לעשות כמעט הכל פעמיים, מרשימה במיוחד. ניר: "במסע כזה, עם נכות מורכבת כמו שלי, אתה מנותק מהכל. בבית אני עצמאי ויודע איפה כל דבר. פה אני לא רואה כלום, הכל זרוק בתוך התיק, לכן חייבים להיות יחסים מאוד מיוחדים בינך לבין הפרטנר שלך, כי הוא עוזר לך לעשות הכל. זה לא רק עניין של להחליף הילוך".
גם היום מצפה לרוכבים הפלגה במעבורת. כשהם מגלים שהעניין יגזול מהם שעה וחצי של המתנה, הם מפגינים סימני עצבנות קלה. "שעה וחצי של בזבוז זמן, שעה וחצי של רכיבה שהתבזבזו על שטות", מסנן ניר ברוגז, "ככה לא נוכל לסיים את המסלול".
מיטל מגיעה עם האופניים מכיוון האוהל הקבוצתי של המיטות המתקפלות ומודיעה לכולם שהלילה היא לא מוכנה לישון עם זרים, הרחק מכולם. "הלילה, לא מעניין אותי, אני ישנה אתכם באוהלים".

שבת, 13:00, מעבורת קייפ מאי לואיס

על גבי הסיפון שוכבים עשרות רוכבים בשורה מסודרת, ראשם מונח על תיק מאולתר, רגליהם על הספסל שלפניהם. שורת הרגליים מופרת מדי פעם בפרוטזות בגווני חום ואוף ווייט, המונחות על הספסל. לאורך כל ימי המחנה ההתנהלות של קטועי האיברים היא טבעית ונינוחה לחלוטין, ללא מבטים סוקרים, ללא עיניים בוחנות. אנשים רבים מסתובבים עם או בלי הפרוטזות, חושפים גדמים וכוויות באופן הכי טבעי שיש. אחרי חמש דקות, זה באמת נראה הכי טבעי בעולם.
במשלחת הישראלית-פלשתינית מדברים על הנכות בהומור. בערב שלפני, נטלה חלי את הפרוטזה של מיטל והחלה לרקוד, לצחוקה של מיטל. בארוחת הצהרים מתקיים דיון למי יש את הצוואה הכי רווחית, לאור אחוזי הנכות שנקבעו לכל אחד. "לך יש הכי הרבה כסף", אומר עדי לחלי. "מה פתאום, לעופר יש את הצוואה הכי שווה", מודיעה חלי.
מיטל מגיעה עם האופניים ומספרת על חוויה מאחת העליות. "התאמצתי מאוד, עד שבאו שני אמריקאים חסונים וחתיכים, כל אחד אחז באחת הכתפיים שלי וכך הם משכו אותי כל העלייה". למראה המבט המזלזל של עופר מוכיחה אותו מיטל: "עופר, כשאתה רואה עלייה, אתה בהיי. ראיתי איך כמעט גמרת בעלייה האחרונה". הקודם ביקשה מיטל להתקלח אך נגעלה מהכסאות במקלחות, עליהם ישבו לפניה אנשים רבים. יפעת הציעה לה בנון שלנטיות: "אז אל תשבי".
ניר יושב בצד ומנסה לאגור כוחות לקראת המשך המסע. חמישים מייל נוספים עוד לפניו, אבל הוא לא נראה נסער מדי. "המסע הזה מדהים", הוא אומר. "מדובר בקבוצה של 1,200 איש מאוד איכותיים, אף אחד לא בא לפה סתם, כולם באו בגלל שהטרור והרוע בעולם וגם בזכות הספורט. יש אווירה מאוד נעימה ותומכת. יצא לי לדבר עם אנשים שגרים במקומות שונים, אנשים שעובדים עם נכים, אנשים מיוחדים, כמו האח של הטייס שהמטוס שלו התרסק על הפנטגון, או ספורטאים שזכו במדליות אולימפיות".
כשאתה נפגש עם נכים, יש אווירה של פתיחות, מספרים אחד לשני על הפציעה?
"האווירה מאוד תומכת ומאפשרת. רכיבה על אופניים הוא ספורט חברותי, כי רוכבים ביחד, אך גם אינדבידואליסטי, כי אתה יכול לרכב בצד לבד, עם המחשבות שלך. האמריקאים הם עם מאוד עדין, הם לא ישאלו וידחפו את האף. פה עובד העיקרון של ככל שאתה חופשי יותר, הסביבה נפתחת אליך יותר".

מוצ"ש, 19:00, עיר האוהלים בפארק טוקאהו, מרילנד

מאתיים קילומטרים עמדו בפני רוכבי המסע, אך בודדים גמעו את כל המרחק. בקרב המשלחת הישראלית-פלשתינית עשו זאת ניר, עופר ועדי. עשרה מיילים לפני סיום המסלול, התנגשו אופניו של עדי בטנדם של ניר ועופר והוא נפל ונחבל. "מגיע לך, זה בגלל שנדבקת אלינו, רצית לחסוך מעצמך את הרוח", אומר לו עופר.
מיטל עצרה לשתות קפה בדרך. חלי, מיקי ויפעת עלו על האוטובוס ועשו שמייח לגויים וענאדי ורולה הצטרפו לאוטובוס אחר. "אתם מצילים את הכבוד שלנו", אומר מיקי לניר. עופר מוציא מהתיק של ניר בגדים נקיים להחלפה, אוחז בידו והשניים פוסעים לעבר המקלחות.
התוכנית האמנותית על הבמה, שעיקרה מוזיקת קאנטרי, מצליחה לעניין רוכבים בודדים, בעיקר כאלה שבילו את מרבית שעות היום בנסיעה באוטובוס שאסף את כל מי שהתעייף. ניר אומר שעבר עליו יום קשה ו"גם מחר יש לא מעט מיילים לעבור". חוסיין, לעומת זאת, מגלה מצב רוח מרומם למדי.
במהלך שלושת ימי המחנה ניטש סביב חוסיין מאבק, כל אחד מבקש לנכס אותו אליו. "הוא ישראלי בלב ובנשמה, תאמין לי, הוא בנאדם זהב", אומרים כל חברי המשלחת הישראלית, כל אחד בתורו. "הוא פלשתיני משנת 48'", מודיעה רולה. הוא עצמו מודיע כי הוא קודם כל ישראלי, "אבל מה שחשוב זה לא הלאום, זה מה שבלב. כולנו בני אדם". הוויכוחים הפוליטיים לא מעניינים אותו, לא איכפת לו מי יהיה בשלטון. הוא רק רוצה שלום, כי נמאס לו להידחות על ידי שני הצדדים.
במטוס בדרך לניו יורק הנוסע שישב לצדו קם אחרי ששמע אותו מדבר בערבית ועמד לאורך כל הטיסה. "עכשיו כל ישראלי-ערבי הוא טרוריסט. ההוא בטיסה העדיף לעמוד 12 שעות ולא לשבת לידי. מה אני, נחש? בדרך לשדה התעופה עצרו אותי לבדיקה. שאלו אותי 'אתה ערבי?' אמרתי 'כן'. לקחו את הדרכון שלי וחיכיתי שעה. אף אחד לא חזר אלי. אני ערבי, מקובל עלי שיעשו לי בדיקות, אבל למה להחזיק אותי כמו כלב שעה, ולא להתייחס? הפלשתינאים חושבים שכל ערבי-ישראלי הוא מלך. הם היו אומרים לי 'אתם ישראלים'. נכון, אנחנו יכולים לטייל בארץ חופשי, אבל כשאנחנו מטיילים, הישראלים מתייחסים אלינו כמו אל מחבלים". הקונסנזוס שנוצר במחנה סביב חוסיין גורם לו להרגיש טוב. במציאות הישראלית המטורפת, רק פציעה בפיגוע יכולה לשייך ערבי-ישראלי לשבט המקומי.

ראשון, 05:00, עיר האוהלים בפארק טוקאהו, מרילנד

הבוקר האחרון מלא בהתארגנויות, אך בעיקר בהתרגשויות. כולם מעכלים את העובדה שזהו היום האחרון למסע המרתק, המצלמות נשלפות וכולם נפרדים בחיוך מהול בכאב (גב, תוצאה של השינה הלא נוחה על הדשא) מהמחנה.

ראשון, 12:00, אצטדיון הפוטבול של הצי הימי באנאפוליס, מרילנד

רולה וענאדי נראות מותשות, אך לא מותשות מספיק לשעת הגעגועים היומית. הן שולפות מארנקיהן תמונות של הילדים שהשאירו בבית ופניהן נמלאות גאווה ואהבה.
חלי מגיעה לנקודת העצירה סמוקה ואדומה. "אני הולכת לספר לכם את הקטע של החיים", היא אומרת לחברי המשלחת בהתלהבות. "היה לך סטוץ?", מתעניין עופר. "נכנסתי עם האופניים בתיבת דואר של אחד הבתים ומישהו מאחוריי שאל אותי: 'יו'ב גאט מייל?'". החברים צוחקים ומציינים שהרכיבה היום הייתה קשה במיוחד. "התחילו העליות, אז התחיל כל הפאן", אומר ניר. "עליות זה קטע סוציאלי ברכיבה, כי יש המון הפסקות, הרכיבה איטית, ואז מתחילים לדבר עם הרוכבים. זה היום הראשון שרכבנו יחד, כל הישראלים. בדרך כלל אנחנו מפוזרים לאורך כל המסלול". יפעת מציינת שזה היום הראשון בו רכבה "לצדם של האלופים", שם קוד לניר, עופר ועדי. ארוחת הצהריים תופסת את כולם רעבים, במיוחד לאחר המאמץ הקשה. עופר לוקח את אחד הסנדביצ'ים, מקלף את העטיפה, שופך לתוכו את תכולת שקיקי המיונז והחרדל ומושיט לניר, שאוחז היטב את הסנדביץ' בין שתי צבתות הפרוטזה. ניר מחסל את הסנדביץ' בשלושה ביסים ומבקש תוספת. יפעת שואלת אותו איזה סנדביץ' הוא רוצה והולכת להביא.
חוסיין מבקש מכולם "לא ללכלך את הרצפה כמו שאוכלים בצבא". ניר ואני פורשים הצידה, לשיחה על המסע. מהר מאוד מתגלגלת השיחה להבדל שבין הנכים בישראל לאלה שבאמריקה. בהכשרתו המקצועית עשה ניר תפנית חדה. תחילה פקד את ספסלי החוג להיסטוריה כללית והשלים תואר ראשון במקצוע, שדורש קריאה מרובה של ספרים, עניין קשה במיוחד למי שסובל מראייה חלשה. שנים של התנדבות בעמותת על"ם וחוסר סיפוק מלימודיו השיבו את ניר בשנית לאוניברסיטה, הפעם לחוג לעבודה סוציאלית.
כיום הוא מטפל במכורים לסמים ומספק להם כוחות נפש להתגבר על הבעיה. "זה שלב רוחני גבוה יותר, כי אתה מעניק מהרצון שלך לאנשים זרים. זה בא מתוך אמפתיה. נרקומן הוא בנאדם והכאב שלו הוא כאב, מה לעשות. אז אני אעזור לו להתגבר על הכאב הנפשי".
אילו תגובות אתה מקבל?
"למדתי שאם אני רוצה להיות מקובל בחברה, אני חייב להיות פתוח ולחשוף את עצמי, כי אני נראה מוזר עם הפרוטזות ואנשים לא יודעים איך לאכול אותי, אז הם מתרחקים וזה נורא. הכי אמיתיים הם ילדים, הם שואלים למה יש לי ידיים כאלה. מבוגרים מתרחקים ורק אחרי שמכירים - מתקרבים, וכעבור זמן מסוים, כבר לא שמים לב שהידיים הן פרוטזות".
מה אתה חושב על היחס של החברה בישראל לנכים ולחלשים?
"יחס לא נבחן רק בהטבות ובכסף, אלא גם בשירותים. פה, בארה"ב, בכל חור שאתה מגיע אליו, יש שירותי נכים ובכל מקום יש חנייה לנכים. אף אחד לא יחנה בחניית נכים, אף אחד לא ייכנס לשירותי נכים ואם יש תור, הנכה יהיה ראשון. בישראל לכולם קשה, אז כל אחד מרגיש נכה. פה הכל יותר מובנה ומסודר כדי לעזור לנכה. העולם המערבי היה מעדיף לבודד את הנכים מאוכלוסייה לא נכה. אנשים היו רוצים לא לראות נכים בסביבתם. אתה יודע כמה פעמים ניסו להכיר בחורה נכה? לחברה מסביב ברור שנכה צריך להתחתן עם נכה. לעומת זאת, דווקא בחברה הערבית והמזרחית נכים
הם חלק מהחיים והם מקבלים כבוד והערכה. הם מבינים שנכים מתמודדים הרבה יותר מאחרים. לנכה, בדרך כלל, יש עוצמות נפשיות גבוהות יותר".

יום ראשון 16:00, וושינגטון

מזמן לא נראה מסע כל כך צבעוני וססגוני כ"פני אמריקה" ברחובות וושינגטון. אפילו העיר המנוסה בתהלוכות ובהפגנות, עמדה דום למראה 1,200 זוגות האופניים והרוכבים שעליהם. השוטרים שכיוונו את התנועה עמדו ומחאו כפיים בהתלהבות, במרפסות הבניינים הסמוכים למסלול המסע הריעו התושבים המקומיים ומכוניות מסביב צפרו בהתלהבות. את המסע סביב רחובות העיר עשו הרוכבים ברכיבה איטית, עד שהגיעו לרחבת החנייה של בניין הפנטגון, מול המקום בו התרסק המטוס.
הטקס הקצר על הבמה (שהוקמה במיוחד לשם כך) היה משני להתלהבות ולתחושת השיכרון שמילאה את הרוכבים. אלה החליפו מספרי טלפון, נפרדו האחד מהשני וסיכמו את המסע החווייתי. אחד הרוכבים ניגש לניר, הודה לו על חלקו במסע ומתוודה על הערכתו לבחור הישראלי שגמע את 400 הקילומטרים מבלי להתלונן או לוותר.
כמה דקות לפני שאנחנו נפרדים, אני מבחין בפרוטזות המעוטרות של ניר, שנראות כבגדי קלאבר טראנסי, עם צבעים זרחניים וצורות פסיכדליות. "פעם היו הולכים עם פרוטזות בצבע של העור", הוא מסביר, "אבל עם הזמן אמרתי בשביל מה, הרי זה לא יד, זה פרוטזה, למה לחקות? מה, אני מנסה לרמות מישהו? אז החלטתי לעשות את זה ססגוני ויפה. רציתי שתהיה דוגמה פסיכדלית, שאנשים יראו ויבינו את היחס שלי לנכות".