המירוץ בעבודה: הבעיה של מצנע

בשיא השפל שלו - כשאחוז התמיכה בו בקרב מצביעי העבודה היה כמעט חד-ספרתי, ועמרם מצנע עמד על 60 אחוזים - אמר חיים רמון שני דברים: אני לא פורש, כי בפעם הזו אני חייב ללכת עד הסוף, וכל קול שייפול ממצנע מעכשיו - ויפלו הרבה - יגיע אלי.
זה נשמע כמו היאחזות בקש, אבל זה בדיוק מה שקורה. אחרי השבוע הגדול של רמון, שהביס את יריביו בוועידת העבודה וקיבל את תמיכתו המפורשת של אברום בורג, המגמה הזו עשויה רק להתחזק.
הבעיה היא של מצנע. שום דבר שעשה מיום שהכריז על עצמו כמועמד אינו מעיד שראש העיר חיפה אכן מפנים את משמעותם של הניסיון, המנגנון והבנת הקמפיין בפוליטיקה. מי שבנה על הקבלה למסע המוצלח של אהוד ברק – תוך שנתיים מהרמטכ"לות לראשות העבודה – שכח כמה דברים: שברק נמשח, בצורה כזו או אחרת, על ידי יצחק רבין, ובעיקר שברק בא עם תוכנית מוכנה ומערכת משומנת (שנייה ביעילותה רק לזו שבנה בנימין נתניהו במירוצו לראשות הליכוד בשנות ה-90). וגם אחרי כל אלה, הוא זכה לתמיכה של 50 אחוזים בלבד על מגרש כמעט ריק, שכלל מלבדו רק מועמדים שאיש לא האמין בנצחונם כדוגמת ביילין, בן-עמי וסנה.
ההתנהלות של מצנע, כולל נאומו בוועידה השבוע, לא מעידה על התכוננות, תפיסת קמפיין מגובשת, מיומנות פוליטית או כל דבר אחר שאיתו כובשים מפלגה – וגם יוצרים גל העתיד לתת לה סיכוי במבחן האמיתי. יותר ויותר אנשים בעבודה משתכנעים מהטיעון לפיו מצנע לא יביא למפלגה מזור בבחירות הכלליות, מפני ששום קול מחוץ למחנה לא יצטרף למפלגה אם יעמוד בראשה. הוא עדיין נהנה מפופולריות של "אאוטסיידר" ומטינה למתחריו, אך לא ברור מה מכל אלה יחזיק מעמד עד ה-19 בנובמבר.
נשאר פואד בן-אליעזר. הטענה המרכזית של אנשי פואד היא שכל הסקרים אינם שווים דבר, מכיוון שאת הגוף הבוחר של העבודה אי אפשר לדגום. אחרי מיפקד חברים עלוב, התחושה היא שמי שיש לו גרעין מוצק של תומכים בסגנון הישן - אלה שהתפקדו רק כדי להצביע עבורו ביום הקובע - הוא שינצח, ואף אחד אינו מטיל ספק בכך שבמובן הזה פואד מוביל.
אבל לא בטוח שזה אכן יכול לקבוע, אפילו במפקד של כמאה אלף איש בלבד; וודאי שזה איננו בסיס משמעותי לבנות עליו יום אחרי הבחירות. המסר של רמון, זה שאומר שיש את ה-19 בנובמבר, אבל יש גם ה-20, הוא שמישהו יצטרך להוביל את המפלגה גם אחרי הבחירה ואחרי הנצחון או התבוסה בבחירות האמיתיות. המסר הזה מתחיל לחלחל.