אני באמריקה בגלל אשתי

הקהל בתיאטרון "תמרינד" בהוליווד, כ- 100 איש, תערובת של ישראלים לשעבר ובהווה וקומץ מקומיים, נראה מבסוט. שלוש פעמים הוא הזמין את השחקנים, כולם אמריקנים למהדרין, לעלות לבמה לתשואותיו. אבישי דקל, המפיק של "אני פה בגלל אשתי", יכול היה לנשום סוף סוף לרווחה. אחרי חודשים של חזרות, ליהוקים וסימני שאלה גדולים, דומה שהגרסה המתורגמת לאנגלית עברה לפחות את השלב הראשון, בדרך ארוכה לקראת הגירה אמריקנית.
זה לא היה עניין של מה בכך. אחרי הכל, מי היה מאמין ש"אני פה בגלל אשתי", הצגת תיאטרון מסחרית שרצה בישראל 900 פעמים בפני 400 אלף איש, יכולה בכלל לעבור התאמה לאנגלית. הרי הדמויות תפורות בשטאנץ הישראלי הדוגמטי: ערס עם כרס, אשתו הפרימיטיבית, פקיד מס הכנסה מנוזל, דוגמנית צפונבונית, שחקן פרסומות בלתי מפורסם בעליל ועקבת בית ממוצעת שנתקע אי שם בשנות ה- 30 לחייה. מה לאלה ולהוליווד, לבוורלי הילס, לדקלים ולשקיעה בחוף וניס, לווילות של בל אייר?
ים אחרי סוף השבוע הבכורה, דקל ותמר יעקב, הבימאית והמתרגמת, נראים עדיין מתוחים, שתי ההצגות הראשונות מילאו את המרתף החמים, אבל בשתי ההצגות אחריהן, שנפלו קורבן לחג סוכות, נותר האולם חצי ריק. הדרך לברודוויי, אפילו לאוף אוף ברודוויי, עדיין נראית ארוכה. "אנחנו מאמינים שנגיע לשם", מעודד דקל, קודם כל את עצמו. "יש כאן נושא אוניברסלי ויש כאן להיט. ברגע שהתגברנו על מחסום השפה, השמיים הם הגבול. נביא לפה מפיקים וננסה למכור את העסק, כדי שיתחיל להתגלגל באולמות גדולים יותר".

זוגיות ישראלית בשכתוב אמריקני

"אני פה בגלל אשתי" עוסקת בשלושה זוגות נשואים, רגע לפני שהכל מתפרק. ראובן ריימונד, מתייחס לברכה ברברה כאל תכשיט, כלי למימוש תאוותיו ("הוא הופך אותי, עושה את מה שהוא עושה, ואחר כך אפילו לא מחזיר אותי לצד שלי במיטה"). הוא לא עוזר בבית, מדבר אליה בגסות, וקורא לה בשם אמו שנפטרה.
ורד שרון היא עיתונאית חטובה, שנשואה לאמנון-פיל, פקיד מס-הכנסה עם ליבידות של פנקס, אלרגיה לסיגריות וכבוד עצמי של ג'וק. בכל פעם שהוא מנסה להתבטא, אשתו מאיימת להתגרש, והוא חוזר לסורו מושפל וכנוע מתמיד. גדי-דיק, שחקן, ואשתו נחמה-סמנתה כמעט ולא מקיימים יותר יחסי-מין. שלושת הזוגות נפגשים בקליניקה של מטפל קבוצתי חרמן, אחד מאותם פליטי הודו אופנתיים, שמרבים להשתמש ב"נמסטה" (ברכה בהודית), לשתות תה ולעגוב על המטופלים.
במהלך שעתיים של טיפול הכל קורה: זוגות מתחלפים, פצעים נפתחים, וכל אחת מהדמויות עוברת שינוי, עד לסוף המפתיע. הנסיון הראשון לתרגם את הלהיט הישראלי לשפה הבינלאומית נכשל עוד לפני שראה את אורות הבמה. זה היה ב- 95' והיומרה להפוך מהתלה קומית ישראלית לסלפטיק לונדוני היתה כנראה מוגזמת. דקל, ושותפיו אלי מנטבר ומנחם אשר, כבר ויתרו על האופציה לפרוץ גבולות כאשר לפני שנה קיבלו פנייה מג'ודי יעקב, דיירת באחת הדירות שדקל משכיר. יעקב, מתרגמת במקצועה, חזרה מההצגה מוקסמת, וביקשה לאפשר לבתה תמר יעקב, במאית מתחילה בארצות הברית, לנסות לעשות איתה משהו מעבר לאוקיינוס האטלנטי. "הייתי סקפטי ולא רציתי להתחיל עם העסק שוב", אומר דקל. "בדיעבד, מזל שהיא נדנדה".
המשימה הראשונה והחשובה ביותר של יעקב היתה לשכתב את הדמויות הישראליות לאמריקנית. "אני חיה מוזרה, חצי ישראלית וחצי אמריקנית", היא אומרת. "אבל מספיק ישראלית כדי להכיר את הטיפוסים בארץ. הדמויות של ראובן, המרוקאי-הערס, ואשתו הסמרטוטית הזכירו לי טיפוסים ממעמד 'הצווארון הכחול', שמתגוררים בקווינס או בברוקלין. כמובן שהמשוואה לארצ'י באנקר היתה אוטומטית. כך נולדה הדמות של ריימונד".
ריימונד ואשתו ברברה (שגם היא מזכירה מאד את אדית באנקר) הם אכן הדמויות המובילות בהצגה באמריקה. בדרך מראובן לארצ'י באנקר עברה הדמות שורה של עידונים. בכל זאת באמריקה עסקינן. הקטע שבו ראובן משחרר נפיחה היישר לאפה של אשתו הושמט. כך גם הביטוי "מוצצת". במקום "ניפגש ברבנות", איום גירושין ישראלי טיפוסי, קיבלנו "מחר בבוקר אצל עורך הדין שלי", שמתאים יותר לכלכלה אמריקנית החופשית.
כשהמטפל הנכלולי מבקש מהמטופלים לבחור צעצמם שמות תואר כדי "להתפשט" מהיום-יום, ברכה בוחרת ב"סמרטוט רצפה", ואילו מקבילתה – ברברה – הופכת ל- doormat, שטיח שמנגבים עליו את הרגליים בכניסה לבית, פשוט בגלל שהמונח לא מוכר לאמריקנים, שבבתיהם שטיחים מקיר לקיר.

כולם אהבו את ראובן-ריימונד

"העבודה עם השחקנים כאן שונה לחלוטין מאשר בארץ", אומרת יעקב. "פה לא קיים המושג 'תיאטרון מסחרי'. אם אנשים רוצים לראות בידור נטו הם הולכים לקומדי-קלאב או לקומדי-סטור. בתיאטרון הם מצפים לראות תיאטרון ולא סלפסטיק. "השחקנים עצמם – כל אחד לורנס אוליבייה מבחינת הרצינות וההשקעה. יש פה תחרות עצומה והם מגיעים לחזרות כמו שעון. אין אימפורוביזציה, אין חיפופים. את כל המחזה הם לומדים מיד בעל פה. זה די מדהים".
אחרי כל העבודה וההשקעה דקל הגיע ללוס-אנג'לס יחד עם אשתו, הבדרנית ציפי שביט, ישב, צפה, התרשם ואז השתתק. "לא היה לי מושג אם זה יצחיק בכלל. שאלתי את ציפי מה דעתה וגם היא אמרה 'לא יודעת אם האמריקנים יצחקו מזה'. היו לי פרפרים בבטן. בערב הבכורה אמרתי: 'השקענו 100 אלף דולר בקניית הזכויות ובהעברה לאמריקה, ועכשיו יבוא קהל, יישב ולא יגיב במשך שעתיים, ואפילו אין לי לאן לברוח'. יעקב: "אני חששתי הרבה פחות. אמרתי לו 'אתה מכיר כל כך טוב את ההצגה בעברית, שקשה לך להשתחרר ממנה. לי יש אוזן אמריקנית, אני מכירה את הדמויות האלה כאן באמריקה. הייתי בטוחה שזה יעבוד".
יעקב צדקה. הקהל צחק, ופה ושם גם געה בצחוק, ובעיקר העריץ את ריימונד. אלכס קרייג מאן, השחקן שמגלם את הדמות, יהודי שמאחוריו הופעות אורח ב"סיינפלד" ו"בשולחן לחמישה", סרטים והצגות , חושב שלהצגה אין פוטנציאל בפני קהל הרחב, אבל "היא בהחלט יכולה להפוך לסיטקום בטלוויזיה. כשאני חושב על זה, המילה ישראל מוזכרת כאן כמעט רק בהקשרים של הסכסוך והטרור. לא יזיק בכלל שיתלווה לשם הזה קצת הומור בתקופה כזאת".
עכשיו דקל ושותפיו מקווים לעשות בוחטה. לפני כן כדאי להם לשכתב קצת את ההצגה. למרות התנחתות קומיות טובות וכמה בדיחות מצוינות באמת – יש קטעים מתים רבים מדי. ההצגה תרוץ חודש וחצי באולם "תמרינד" הקטן. ואחר כך? "אנחנו מתכננים לצלם את זה כדי לשלוח קלטות לניו-יורק. חיפשנו מפיקים שייקחו את זה על עצמם כבר במרץ, אבל אף אחד לא התלהב מחתול בשק. עכשיו אני מקווה שזה ילך יותר בקלות. אם זה יצליח בגדול אולי נהיה עשירים מאד, ואם לא – אז לפחות ניסינו".