מקום גדול לפסלים קטנים

לפני כמעט כעשור עלו רקדני להקת בת-שבע לבמה בפעם הראשונה עם "אנאפאזה", יצירתו של אוהד נהרין, שהפכה עם השנים לכרטיס הכניסה לעולמו מטושטש הגבולות של נהרין. ביום חמישי הקרוב תעלה הלהקה בהרכב מתוגבר על במה שנבנתה במיוחד לרגל האירוע בפארק תמנע המדברי למרגלות עמודי שלמה את אותה היצירה, עם שינויים והתאמות למקום. הפקת הענק, בהשקעה של 2 מיליון ש"ח, היא יוזמה של רשת ישרוטל, המפיק שוקי וייס והמערך השיווקי של להקת בת-שבע. האמפיתיאטרון הענק שנבנה בפארק במיוחד לרגל האירוע מכיל כ-3000 מקומות ישיבה. הכרטיסים לשני המופעים, המתוכננים לחמישי ושישי הקרובים, נמכרו כולם עוד לפני שלהקת בת-שבע נחתה באילת.
"אני לא נוטה להופיע בטבע, זה לא הקטע שלי, אבל המדבר בלילה נותן תחושה נכונה", מסביר אוהד נהרין את היציאה מהאולם הקונבנציונלי. "אנפאזה תמיד היתה בשבילי מקום גדול לפסלים קטנים. הגודל של העבודה והגודל של החלל שבה היא מתקיימת חשוב. אני אוהב להסתכל על עבודה בה החלל מקטין את הרקדנים, יש משהו יפה בלראות פסל קטן בחלל ענק, זה נכון לי באנאפאזה. יש רעב לצאת החוצה, אבל זה לא בשביל לשבור את הקירות. אני בונה במה מאד מסודרת במדבר, ובסופו של דבר מדובר במופע פורנטלי שבו הקהל יושב מול הבמה ומאחור יש במה למוזיקאים. אני לא פורץ קירות, אלא מנצל את הגודל. אין לי שום פנטזיה להופיע בחוץ, למרות שהעבודה הבאה שלי הולכת להיות בחלל אלטרנטיבי, ובה אני הולך לבדוק הרבה יותר את המרחב. זו תהיה עבודה שרואים אותה מכל הכיוונים".

- מלבד שינוי שם המופע ל"פזה מורגנה", הלוקיישן משפיע על העבודה?

"אני חושב שהמופע עצמו לא יפסיד מהנוכחות של עמודי שלמה, השמים והכוכבים. כל פעם שאנחנו ניגשים למופע, מאחר שהוא חי, תמיד הוא משתנה. זה לא קשור ללוקיישן, אלא לזמן בו אנו נמצאים, הוא כל פעם משתכלל. במהלך השנה שעברה מאז הועלה אנאפאזה בפעם האחרונה קרו דברים, למדנו משהו, הגבולות המוכרים שלנו התרחקו. אני חושב שיש למופע פונטציאל להיות Delicious בגלל המקום המרהיב. זה לא רעיון שלי, אני פה מסכים לשתף פעולה עם רעיון טוב, זה נראה לי כיף".

- "אנאפאזה" הוגדר כהצלחה הגדולה ביותר בתולדות המחול הישראלי. מהו סוד הקסם?

"העבודות האחרות שלי דורשות רמה מסוימת של יכולת צפייה והן לא לכל אחד. בכוונה לא אמרתי הבנה, אין מה להבין, זה או שאתה מרגיש או שלא, מי שמחפש להבין, שילך לפוליטיקה. יש להיות מסוגל לחוש ברמות מאד מסוימות, וזה פשוט לא יכול להיות כל אחד. גם אנאפאזה לא יכול לדבר לכולם, אבל יש בו משהו יותר נגיש. יש פה טריגר שהשתמשתי בו כדי להגיע לקהל יותר רחב. ידעתי שאני יוצר עבודה שיש בה אקט פופולרי. אנאפאזה מבוסס על המופע 'טקס פתיחה' שפתח את פסטיבל ישראל בירושלים. הרעיון במופע ההוא היה לקרב אנשים לעשייה שלנו. כל עבודה שאני עושה יש בה מהמשחק, אני תמיד משחק במשהו. באנאפזה זה המאסות. אני לא מתפשר, אבל הקהל משתתף במשחק שלי. בעבודות אחרות, המשחק הוא אחר".

- כשנכנסת לתפקיד המנהל האמנותי של להקת בת-שבע אמרת: "בת-שבע - לא רק מחול". ביצירות שלך אתה מערבב תחומים ומוחק גבולות. זה בלט מאד באנאפזה, וזה בולט מאד בכל העבודות שלך. אתה לא כוריאוגרף נטו.

"זו היתה אמירה מאד Adolescent (של גיל ההתבגרות – מ.י). ממש הפלצה. בת-שבע זה רק מחול. מבחינתי מחול זה הכל, גם כשאני אוכל אני מחולל. האמירה ההיא היתה אמירה של חוסר ביטחון ודמיון, אמירה שיווקית בינונית. בת שבע זה רק מחול ומחול זה הכל. אני לא יוצר כי יש לי אמביציה להיות כוריאוגרף. אני יוצר כדי לא להיות לבד וגם ההפך – זו הדרך בשבילי להיות לבד, בסוף. להיות לבד זה לא אומר להיות בבדידות, אלא באמת להיות לבד, בהכי אותנטי של להיות לבד. בתוך היצירה זה מקום שגם כשאני מוקף באהבה, תמיכה ואנשים, אני עדיין שם באמת לבד ואני תמיד בתוך היצירה. זה המקום היחידי שאני יכול להיות בו לבד וליהנות מזה. אני קבוצה גדולה של אנשים ואני צריך לספק הרבה פיתולים".

- בשנים האחרונות, בעיקר בגלל התקציבים הנמוכים והעלויות הגבוהות, יש חיבור שהולך ומשתרש בין עסקים לתרבות, לדוגמא, רשת ישרוטל בנתה את האמפיתיאטרון בפארק תמנע והשקיעה מיליונים בהפקה של "פזה מורגנה". זה לא עלול להפוך אתכם לעבדים לבעל המאה?

"יצרו עבורי מסגרת מדהימה שיכולה להראות אותנו במיטבנו. זה גורם לי לצלול לתוך בריכה נעימה. אין שום פשרות, והופעות - אסור לשכוח - זה העבודה שלנו. ברגע שיש לנו אפשרות להופיע בתנאים שכאלה, שלא היו מתאפשרים אחרת, איפה הרע? אין פה יחסי עובד-מעביד, אלא שיתוף פעולה בין אנשים מאד פוריים. רוני קליינמן, יו"ר הוועד המנהל שלנו הוא חבר בנפש של רפי (רפי שדה, מנכ"ל רשת ישרוטל – מ.י). הרעיון התחיל מתוך השתעשעות של ילדים ויש בו הרבה אהבה".

- בחגיגות העשור לכניסתך לתפקיד מנהל להקת בת שבע עשיתם 30 מופעים ב-30 ימים ברחבי הארץ. יש לך צורך להגיע לקהל שאינו הקהל התל-אביבי הרגיל שלך?

"תראי, אני מתחכך עם קהל בכל העולם. החיכוך והמגע עם אנשים הוא מקום די מסופק אצלי. אני לא מחפש לצאת מתל-אביב או להשאר בה, זו העבודה שלי וזה קצת מוצר הלוואי של זה שאנחנו מופיעים. יש לנו קהל בכל הארץ. זה לא המקום ממנו אני יוצר ומשתכלל. כל מופע משכלל אותנו, אבל אפשר לשבת 10 פעמים בתל-אביב ואפשר להופיע בכל הארץ. אני חושב שזה קשור ללמה אנחנו נתמכים, איזה צרכני תרבות אנחנו צריכים לשרת בגלל התמיכות. כל הדברים האלה קשורים לחלק השיווקי ולא אליי".

- אתה מרבה לאחרונה באופן יחסי לקיים שיחות עם הקהל וגם הפעם תקיים שיחה שכזו. אתה לומד דברים חדשים דרך המפגשים האלה?

"המפגשים קשורים לשפה תנועתית שאני מפתח בשנים האחרונות באמצעות מפגשים עם אנשים שהם לא רקדנים. זה חלק מאד משמעותי בעשייה שלי שהוליד עבורי שפה. ה"Exchange" הזה חשוב לי, וכשאני יכול לחבר אנשים לשפה שלי, אני עושה את זה ברצון".

- במהלך השנה האחרונה כמעט בכל יום נתון הועלתה בעולם אחת מהיצירות שלך. לפני שבועיים זכית בפרס ה"Bessie", פרס ניו-יורקי נחשב ליוצרים. זה מרגיש טוב?

"בחודשים האחרונים הייתי בהולנד, שבדיה, פורטוגל ודנמרק. היום אני נוסע לניו-יורק לעבוד עם אלווין איילי על 'חלב שחור'. הייתי בעוד כמה מקומות, אני לא כל-כך זוכר, בליון וקנדה. אני יודע שהלהקה הצעירה של NDT (להקת המחול המודרני המובילה בהולנד – מ.י) היתה אמורה להופיע בקאהיר עם עבודה שלי. זה נותן ויוצר יחסים יותר נכונים לסיבה למה אני פה. זה גורם לי להרגיש שאין לי תלות ואני נמצא פה מאהבה, שזו גם תלות כנראה".