תרגש אותי, אברם

נבחרת ישראל משעממת אותי. הנה, אמרתי את זה. אין בנבחרת הזאת שחקן מעניין או מרגש חוץ מברקוביץ', והילת המסתורין שאופפת את המאמן החדש שלה מעולם לא הרשימה אותי. מדובר בסך הכל בדמות שיכולה להתחרות רק בדרור קשטן באוסף הקלישאות שהיא מנפקת אחרי כל משחק. גם הסגולות של גרנט כמאמן התקפי ונועז עוד זקוקות להוכחה. אני דווקא זוכר את הקבוצות שלו נותנות בונקרים מפוארים במשחקי עונה וחוגגות בהתקפה דווקא בגרבג' טיים של העונה. אבל בדבר אחד אי אפשר להאשים את גרנט: הנבחרת החלה לשעמם עוד הרבה לפני שהוא הגיע אליה. היא שיעממה אצל נילסן, היא משעממת עכשיו, והמחשבה על תשעים דקות שלה במקדש הכדורגל של מלטה היא כבר יותר ממשעממת, היא ממש מטילת אימה.

לפני גיל 21 תפרוש מהנבחרת

משהו מוזר קרה לנבחרת ישראל בשנתיים האחרונות: היא נשכחה מאחור. אוהדי הפועל תל אביב קיבלו בשנה שעברה את גביע אופ"א, אוהדי חיפה נסעו לעשות שופינג במנצ'סטר, ואפילו מכבי תל אביב עשתה לרגע קולות של קבוצה שמתמודדת באירופה (ובמילא האוהדים שלה כבר למדו להסתפק במחלקת הכדורסל בשביל ניפוח החזה מול הגויים). מצד שני, הנבחרת האכילה אותנו כל כך הרבה מרורים - מאותו משחק אומלל מול דנמרק ברמת גן וכל הפרשיות שבאו בעקבותיו, ועד לשער בדקה האחרונה מול אוסטריה – שכולם כבר למדו לא לצפות ממנה לכלום: למה להתרגז? עדיף לשמור את העצבים לגומלין של חיפה מול לברקוזן.
מצב הרוח המדכדך הזה מחלחל גם לשחקנים עצמם. כולם אומרים בראיון לערוץ חמש ש"תמיד חלמתי לשחק בנבחרת", אבל מתנהלים בפועל באדישות מסוימת כשהם לובשים את המדים בצבע כחול-לבן. מי שמע על מדינה שבה כל הכוכבים עסוקים דווקא בלפרוש מהנבחרת? ממתי נימני רוצה לקדם דור אחר של שחקנים, עד שהוא מוכן לפנות את המקום שלו בסגל? ומה הקטע של רביבו, שנראה כאילו הוא עושה טובה שהוא חוזר לסגל?
החריג היחידי הוא כאמור אייל ברקוביץ', שמתנהג כאילו גם אליפות אנגליה לא תשווה בעיניו לאיזה ניצחון הירואי על קפריסין במסגרת הנבחרת (וטוב שכך). אם נוסיף לכך את העובדה שהפכנו למצורעים של אירופה, שאפילו קווינס פארק ריינג'רס (פאקינג קווינס פארק ריינג'רס!) לא מוכנה לארח אותנו במגרש שלה, אפשר להבין למה לפתיחת הקמפיין הנוכחי של הנבחרת מתלווה תחושת אנטי קליימקס. נו טוב, הנבחרת נוסעת למלטה. למי בכלל אכפת.

טקטיקה שמקטיקה

זה לא אמור להיות ככה. הנבחרות הלאומיות הן שמורת הטבע האחרונה של הכדורגל – המקום שלא הושחת על ידי כניסת הבעלות הפרטית, ושעדיין משחקים בו בשביל רעיונות מופשטים כמו כבוד או הנאה. כמה באמת אפשר להתרגש ממכבי חיפה או הפועל תל אביב? הקבוצות האלה הפכו מזמן לסך כל ההשקעות של הבעלים שלהן. ההצלחה שלהן יפה, אבל מה היא באמת אומרת עלינו? לא הרבה. לעומת זאת, הרעיון של נבחרת לאומית הוא א-כלכלי מעיקרו: הקבוצות משאילות את השחקנים ללא תמורה, והם אמורים לתת את הדם במשחק שלא ייתן להם שום דיבידנד מוחשי.
תגידו מה שתרצו על שלמה שרף, בתקופה שלו הנבחרת הייתה הסיפור הגדול של הספורט הישראלי. האדישות והשעמום היו ממנה והלאה, עד כדי כך שלפעמים התחננו לקצת שקט מכיוון מחנה האימונים המסורתי בקיסריה. עכשיו הצ'ילבה הגדול של שרף, אברם גרנט, קיבל את הצ'אנס שלו להתרסק במשחקי ההצלבה. מבחינתי, המטרה שלו היא לאו דווקא לעבור את סלובניה ולחלץ סוף סוף איזה תיקו בקפריסין, אלא להפוך שוב את הנבחרת למשהו ששווה את המסע לאיצטדיון הנורא ברמת גן: תעשה מה שאתה רוצה אברם, תעלה עם או בלי בניון, עם שלושה חלוצים או שישה קשרים, אבל תוציא את הבעסה הזאת מהנבחרת.