המוות הוא אולי במקום אחר

אין ספק שהציפיות שנבנו סביב ההפקה של "הבכיינים" בתיאטרון הקאמרי היו מהסוג שקשה לעמוד בהן. כי "הבכיינים" הוא לא סתם עוד מחזה מעזבונו של חנוך לוין, המחזאי החשוב ביותר של התיאטרון הישראלי בדור האחרון, לא סתם עוד טקסט לויני שמתעסק בנושא המוות וחוסר משמעות הקיום. זהו המחזה האחרון שלוין כתב בעצם ימי שהייתו בבית החולים והוא מתעסק בחולים הגוססים בבית חולים דמיוני בכלכותה, הנאחזים בחיים בשארית כוחותיהם. ואם לא די באלמנט האוטוביוגרפי הזה, הרי שלוין בחר לעמת כאן בין העולם הקטן והעלוב של בית החולים לבין העולם ההירואי של הטרגדיה היוונית הקלאסית במין שחזור/עיבוד/פארודיה של המחזה "אגממנון" מאת אייסכילוס. כל אלה ביחד עם זכרון הבכורה המרגשת של "אשכבה", ההצגה האחרונה שלוין הספיק לביים בחייו, באותו אולם, לפני כשנה וחצי, יצרו בהחלט צפייה לארוע מיוחד ויוצא דופן.
כמו שקורה לא פעם, כשהציפיות מוגזמות האכזבה לא מאחרת להגיע. כי בסך הכל "הבכיינים" הוא אחד המחזות היותר בעייתיים והפחות פתורים של לוין. חסר בו מימד חוויתי, שיגרום למפגש הבלתי אפשרי בין הטרגדיה היוונית לבין בית החולים העלוב של נידחי העולם לקרום עור וגידים ולהפוך ליותר מאשר רעיון מגרה. גם התוספת של סימבוליקה נוצרית של הפסיון והצליבה המוצמדת לשלישיית הגוססים השוכבים במיטה רק מגבירה את תחושת היומרנות ואי ההתחברות של הטקסט הזה. אמנם הצוות של אילן רונן בתיאטרון הקאמרי נותן את הנשמה ומביא הרבה רגעים יפים בהפקה הזו, אבל בסך הכל אין ברירה מלהגיע למסקנה שזה פשוט לא מספיק.

טרגדיה, חצי טרגדיה

קשה לדעת איך המחזה הזה היה נראה לו לוין בעצמו היה מספיק לביים אותו, אבל על פי התוצאה שאליה הגיע רונן נראה שהמחזה האחרון של לוין איננו נמנה על יצירותיו החשובות ביותר. חסר בו אותו דבק שיאחד בין חלקיו השונים ויבנה מתוכם דרמה ממשית ומאוחדת, דרמה שתעמת בין האבסורד של הקיום בעולם חסר פשר לבין הצורך עתיק היומין של האדם בתיאטרון כדרך להתגבר על אותה ריקנות קיומית.
הרעיון שביסוד עלילת המחזה הוא שבבית חולים של גנבים קטנים בכלכותה, מקום בו מיטה אחת מתחלקת בין שלושה חולים, מחליט צוות בית החולים להעלות טרגדיה יוונית בפני החולים כדי להנעים את זמנם. החולים לא ממש נלהבים מהרעיון, הם היו מעדיפים דווקא קומדיה, אבל נאלצים לקבל את ההחלטה של הצוות המודיע להם ש"קורים בו דברים נוראים שיזכירו לכם את מצבכם."
מכאן ההצגה מתמקדת במופע הטראגי-גרוטסקי של מות אגממנון, גיבור מלחמת טרויה הנרצח בידי אשתו קליטמנסטרה לאחר שובו משדה הקרב. נראה שלמופע הזה אין הרבה השפעה על החולים וברגע שהם נותרים לבד החרדות שלהם חוזרות ועולות. גם המוות של אחד החולים בסוף המערכה השניה לא זוכה להארה ממותו הדמיוני של הגיבור אגממנון שקדם לו במספר דקות, כך שנראה שלוין כופר בטענה שהאמנות מביאה מזור כלשהו למתמודדים עם המוות. הבעיה היא שבדרכו להגיד לנו את זה הוא מלאה אותנו בקטעים ארוכים ומתישים של ספק טרגדיה יוונית, ספק פרודיה על טרגדיה.

רגעי קסם בודדים

מה שבכל זאת מונע מההצגה הזו מללכת לאיבוד הוא המשחק של כל המשתתפים, כמו גם המוסיקה הנאה של יוסי בן נון והעיצוב היעיל של רקפת לוי בהפקה המוקפדת והמחושבת של אילן רונן. בעיקר מרשימים שלושת הגוססים; מכרם חורי, דב נבון וגבי עמרני הנפלאים. משהו בנואשות שלהם, כמו גם במעברים בין צחוק לדמע בשיחותיהם, אכן משכנעים אותך שאלה אנשים בקצה הקיום. מרב גרובר וסנדרה שונוולד מוסיפות הרבה חן בדמות שתי האחיות, הקשוחה והרחמניה, אבל בתפקידיהן בהצגה בתוך הצגה (כקליטמנסטרה וכקסנדרה) הן פחות משכנעות ונוטות לצעקנות חדגונית. אשר צרפתי לעומתן מביא נוכחות נעימה לדמותו של אגממנון הגוסס, אבל בתור הרופא הראשי אין לו ממש דמות.
יוסף כרמון בדמות הסניטר מוציא את המקסימום מתפקיד קטנטן עם מונולוג נפלא על סוס זקן המובל לשחיטה. כרמון הותיק יודע בחושיו לתת לטקסט הלויני לעשות את מירב העבודה ואיננו מפריע בתנועות מיותרות, וכך הוא יוצר את אחד מרגעי הקסם האמיתיים של הערב. אלא שבערב הזה ישנם פחות מדי רגעים כאלה ויותר מדי רגעים של ניכור וריק על אף ההשתדלות העצומה של רונן לשמור אמונים ללוין המת ולסגנונו התיאטרלי. התוצאה היא משהו שנראה ונשמע יותר מדי כמו עבודת קודש אבל לא מספיק כיצירה אוטונומית העומדת בזכות עצמה.

"הבכיינים", מאת: חנוך לוין, בימוי: אילן רונן, משחק: מכרם חורי, דב נבון, גבי עמרני, מרב גרובר, ואחרים, תיאטרון הקאמרי.