לא ממש דרמה

אז מה, זה אקדח בכיס של פואד, או שהוא סתם שמח לראות את אריק? האמת היא, עם כל הרצון ליצור דרמה מסביב לפרישתה האפשרית של מפלגת העבודה מן הממשלה, נדמה שהרגע הנכון להרוויח באמת מפרישה שכזו כבר עבר. העילה לא ממש עילה, העיתוי לא ממש עיתוי, וגם אם תהיה הצבעה נגד התקציב ובעקבותיה פירוק ממשלת האחדות – הפרישה כבר לא ממש פרישה.
במערכת הפוליטית מעריכים מזה זמן שהבחירות יוקדמו לחציה הראשון של השנה ("בין מארס למאי" היה ההימור המקובל של בכירים מהליכוד והעבודה בחודשים האחרונים). במובן הזה, פרישה של העבודה מממשלת שרון בראשית נובמבר לא מרעישה ממש: ראש הממשלה יתזמן את הבחירות כרצונו, אולי בהתאם למועדה המשוער של ההתקפה האמריקנית בעיראק, המיועדת ככל הנראה לינואר. מתקפה כזו עשויה, כמובן, גם לשמש לשני הצדדים כסולם נוח כדי לרדת מהעץ.
שרון ובן-אליעזר שיחקו מזה זמן רב משחק מתואם למדי. פואד הוא יריב נוח במיוחד לאריק (כמובן, בהנחה שהוא יהיה מועמד הליכוד ולא נתניהו) - עד כדי כך נוח, שבשתי המפלגות היו רבים שידעו לספר על תיאום מופלג ביניהם ועל עבודה פעילה של אנשי עמרי שרון למען יו"ר העבודה. גם מבחינת בן-אליעזר, הבטחה להמשך כהונה כשר הבטחון היתה רשת נוחה לקראת בחירות, שכל הסקרים צופים בהם תבוסה למפלגתו.

נמצא במלכוד

שרון ידע שבן-אליעזר נמצא במילכוד: מצד אחד רוב בוחריו תומכים בהמשך ממשלת האחדות, מצד שני פואד נתפס כעושה דברו של אריק בעוד האופוזיציונרים במפלגתו בונים לעצמם תדמית של אלטרנטיבה. לכן קיבל ראש הממשלה בהבנה, שלא לומר בחיבוק דב חמים, את ה"חריגות" של פואד בענייני גדר ההפרדה או תכנית "עזה תחילה".
אלא שהמשחק הזה היה קצוב ימים מראש. ככל שהלחץ עלה לקראת ה-19 בנובמבר, ובמיוחד לאחר שבמטה בן-אליעזר הבינו את גודל הנזק שנגרם לו כתוצאה מתמיכתו בפעולות האחרונות ברצועת עזה, כך הפכה עצם הישיבה בממשלה ללא אפשרית. עד לפני כמה שבועות עניין התקציב היה עילה אפשרית, נוחה אולי יותר מאחרות, לפרישה: עכשיו הוא בגדר צעד מתחייב של מי שמפגר בסקרים אחרי שני מתחריו, וכרגע לא ברור אם יעלה לסיבוב השני.
פואד מנסה להיתלות במילת הקסם של מחנהו – ההתנחלויות – אבל ספק אם אפילו ממנה ניתן להפיק הון פוליטי של ממש במצב הנוכחי. הסיסמה לפיה הכסף הזורם להתנחלויות הוא אכן זה שחסר לעניים או לחינוך מאבדת מתוקפה במיתון כל כך עמוק, וכשהיא באה מפיהם של מי שאחראים להמשך חוסר התקווה המדיני. ולפיכך, שרון יכול להיות חזק: אפילו אם העבודה תפרוש, לא יקרה אלא מה שהיה צפוי לקרות ממילא, והתמונה הפוליטית לא תשתנה שינוי של ממש.