לורי בת ההרים

לורי קופנס (34), היא הדבר הכי קרוב שתפגשו לאשת חיל, למרות שלא רואים עליה. היא בלונדינית קטנה ומנומשת עם מבטא אנגלוסקסי. בשעות היום קופנס היא עיתונאית נחושה בסוכנות ידיעות שתעשה הכל כדי להגיע ראשונה לכל אירוע, בלילה היא מנסה לתפוס כמה שעות שינה, ובין לבין היא דופקת ספרינטים מטורפים בירידות ומרחפת מעל סלעים, במסגרת ההובי שלה: רוכבת אופני הרים.
היא אלופת הארץ ומדורגת במקום ה-42 בעולם. וכמובן, החותנת שלה כבר מתה שהיא תפסיק עם כל השטויות האלה ותביא לה נכדים. קופנס בהחלט רוצה להיות אמא, אבל לפני זה היא זקוקה לשנתיים נוספות כדי שתוכל לייצג את ישראל באולימפיאדה הקרובה. ב-9 בנובמבר תנסה קופנס לשפר את מעמדה בדירוג העולמי במירוץ "וולוו הר סדום", שמתרחש במקום הנמוך ביותר בארץ.
למרות המצב, ולמרות שענפי ספורט אחרים החליטו לעת עתה להחרים את ישראל ולהדיר את רגליהם מטווח האש, מירוץ ה"וולוו הר סדום" הצליח להביא לארץ את טובי הרוכבים, וקופנס תנסה להראות להם את שובל האבק שמאחוריה.

חבלי קליטה

היא עלתה לארץ בשנת 91' מוורמונט. המשפחה שלה טענה שהיא עושה את טעות חייה, אבל קופנס התעקשה, כמו על כל יעד אחר שהיא מציבה לעצמה. "רציתי להיות עיתונאית בארץ, זו היתה המטרה שלי, עיתונאית ולא ספורטאית אולימפית", היא מספרת. "ובכל זאת, תמיד אהבתי ספורט. תוך כדי שחיפשתי לי כלי תחבורה נוח, התחלתי לנסוע על אופניים. נסעתי כל יום שעות ונהניתי מזה נורא. עשיתי טיולים בטבע על אופני הרים, וחברים שהכרתי בתחום שאלו אותי למה אני לא מתחרה בתחרויות.
"הגעתי לאליפות הארץ, וניצחתי. לצערי, לא הייתי אז אזרחית המדינה. העו"ד של זאת שהגיעה למקום שני עירער על הזכייה. הודיעו לי שאני לא יכולה לקבל את הגביע, כי אני לא אזרחית ישראלית". יופי של חוויית קליטה. "זה היה מעצבן, אבל לא לקחתי את זה קשה. מי שאירגן את התחרות החליט לעשות לי בכל זאת גביע, משהו שיעביר את תחושת ההחמצה,
ועד היום זה הגביע הכי מיוחד שיש לי. במידה רבה זה מה שהשאיר אותי בתחום.
"המשכתי לרכב פה ושם, בלי כוונה להשקיע את החיים שלי, עד שבעלי דני שיכנע אותי שיש לי פוטנציאל אמיתי. הוא איש של מספרים. ישבנו ליד המחשב והתחלנו לעשות חישובים, בדקנו את כל הדירוגים של הרוכבים, וראינו שאני ניצחתי רוכבות שמדורגות מאוד גבוה בעולם. עשינו כל מיני טבלאות וראינו שזה אפשרי, זה יכול לקרות, שאני יכולה להגיע לאולימפיאדה. אני זוכרת את הרגע, הסתכלנו אחד על השני, הסתכלנו על המחשב ואמרנו וואו, 'אני הולכת לאולימפיאדה'". ואיך זה מסתדר עם עבודה תובענית של כתבת חדשות?
"זה קשה, זה מטורף. אני עובדת 40 שעות בשבוע ובשאר הזמן אני מתאמנת. שני הדברים האלה דורשים השקעה מקסימלית. היום שלי מתחיל בפיגוע באריאל, אחר-כך שלוש שעות של אימונים קשים, משם לכנסת ובשבת תחרות. את השנה הקרובה אני חייבת להשקיע בכמה שיותר תחרויות, כשכל תחרות תעלה לי את הניקוד. אם אני אראה שאני באמת מגיעה לשם, אקח חופש מהעיתונות לשנה-שנתיים ואכניס את עצמי לכושר אולימפי".
בתחרויות רוכבים גם נשים וגם גברים. איך הגברים מתייחסים אליך?
"זה משתנה. יש את אלה שמפרגנים, אבל אני מרגישה שזה בעייתי להם קצת. אם הם מגיעים אחרי בתחרות, זה סימן בעיניהם שהם היו כישלון טוטלי, ממש בושה. הם חושבים לעצמם 'אוי לא, לורי עקפה אותי, אני לא יכול לתת לזה לקרות'". זה נחשב לספורט מסוכן, אפשר לשבור את הראש די בקלות.
"ספורט מסוכן, כי המסלולים מסוכנים. יש לפעמים מסלולים שאפילו ברגל זה מסוכן לעשות אותם: ירידות נורא תלולות, סלעים, שורשים, מכשולים. אבל זה כיף, זה האתגר שבעניין. לנסוע על כביש כולם יכולים. נפצעתי כמה פעמים. יש לי חמישה תפרים בסנטר, על הברך המסכנה שלי נחתתי כבר עשרות פעמים, ויש לי צלקות בכל הגוף, אבל זה לא נורא".
ומה עם הטענות של החותנת?
"היא תצטרך לחכות. היא אישה שבאה מכפר בעיראק, נשים לא עשו דברים כאלה שם, זה נראה לה מוזר. פתאום באה איזה אמריקנית משוגעת ונכנסה לה למשפחה. אנחנו כל-כך שונות. אני מנסה להבין אותה. אני רוצה ילדים, אבל קודם האולימפיאדה".