הצלף העיוור

"רוצה לדעת מה זו פגישה עיוורת, תרתי משמע?"
שומעת
"כשהלכתי לפגישות עיוורות, היה לי קוד מוסכם עם המלווה שלי, שמשון. כשהבחורה היתה נכנסת למכונית, היתי שואל אותו אם ברזיל ניצחה במונדיאל. במידה והיה עונה: 'לא, ברזיל הפסידה בגדול', ידעתי שהבחורה מאכזבת. אבל אם התשובה היתה: 'בוודאי, ברזיל לקחה את הגביע בגדול', המשכתי לגשש באפילה עם אותה בחורה. מזל שנשים לא מבינות כלום בכדורגל, כי ככה הכרתי את אשתי השנייה דפנה, לה אני נשוי בשמחה כבר שש שנים. ויודע בדיוק איך היא נראית, למרות שלא ראיתי אותה בעיניים מעולם".
זוהר שרון (50) ממושב אביאל, שליד גבעת עדה, איבד את מאור עיניו לפני 25 שנה, בפעולה מבצעית במסגרת שירותו הצבאי. ההומור השחור שלו, הוא אומר, נועד לרכך את המכות שנחתו עליו בחייו ומאפשרות לו להמשיך ולחייך. לא במקרה בוחר שרון את בית הקפה של המועדון הגולף בקיסריה כמקום המפגש בינינו. "האנשים פה, במרכז הגולף, הצילו את חיי מהתאבדות", הוא אומר.
ניסית להתאבד?
"כן, היתה תקופה שחשבתי ברצינות לשים קץ לחיי. הבעיה שאני פחדן גדול, ולא היה לי אומץ לבצע את הפעולה עצמה".

הייתי צלף

למרות נכותו הקשה, זוהר שרון בולע את החיים בכפיות גדולות. הנה, רק לאחרונה לקח חלק באליפות ישראל בגולף שנערכה בקיסריה. "לא הגעתי לשום מקום רציני", הוא מודה. "חזרתי להתאמן רק לפני חצי שנה, אחרי הפסקה ארוכה, אבל אני מבטיח שבשנה הבאה אחזור הביתה עם הפרס, בגדול".
אבל אתה עיוור. איך משחקים גולף בלי לראות את הגומות?
"יש לי חושים מחודדים מאוד, כל החיים הייתי צלף מקצועי, אפילו זכיתי בתחרויות בינלאומיות בקליעה. כשאתה משחק גולף, הכל זה עניין של אימונים ורצון ברזל. אני חי פה במגרש, למדתי את המבנה הטופוגרפי שלו. זה החיים שלי".
שרון נולד למשפחת חקלאים. אחיו, אריה שרון, משמש כראש המועצה האזורית אלונה. בצבא הוא שירת שמונה שנים בקבע, ואת הפציעה בעיניו ספג ב- 76', כשבתפקידו כחבלן, פירק חומר כימי. "העין הימנית הלכה מיד, השמאלית נפגעה קשה מאד", הוא מספר. "אבל עדיין לא עזבתי את הצבא, המשכתי לשרת בקבע, בתפקידים שונים. אחרי שנתיים, כשאיבדתי את יכולת הראייה גם בעין השנייה וכבר לא יכולתי לחצות את הכביש לבד, השתחררתי".
ואז החלו הצרות. זוהר נקלע למשבר נפשי. "שכבתי בבתי חולים שלוש שנים. פיזית, יכולתי איכשהו להסתגל למצב, אבל נפשית היה לי קשה מאד עם העיוורון. הייתי בדיכאון נוראי. לא ממש ידעתי איך אני ממשיך הלאה, אם בכלל".
את המפלט האחרון מצא בציור. שרון: "הציורים מוכנים ומתרוצצים לי בטירוף במוח. קשה להסביר את זה, אבל אני רואה את הציורים שלי עד הפרט האחרון ונשאר רק הביצוע הטכני. לפני התאונה וגם אחריה, למדתי ב'מכון אבני' ופיתחתי טכניקה מיוחדת. אני משרטט את הציור עם מחט חדה, ורק אחר כך מורח את שכבות הצבעים. זה נשמע אולי מצחיק, כי אני לא יכול לראות את הציורים שלי בעיניים, אבל לפי התגובות זה כנראה יוצא טוב".
את אכזבתו הראשונה מהממסד חווה זוהר באגודת הציירים בתל אביב. "ביקשתי להירשם כחבר באגודה. נענתי בסירוב בטענה שלא מקבלים עיוורים, כאילו שכל יום מגיע צייר עיוור ומבקש להתקבל. הם הציעו לי בנימוס שאלך לאגודת הציירים בפה וברגל. השבתי בכעס שאני מצייר בשתי הידיים. כל נסיונות השיכנוע שלי לא עזרו והם זרקו אותי משם. אחרי כמה שבועות שלחתי את המלווה שלי עם הציורים שלי וביקשתי שיירשם בשמי. כשהגעתי לקחת את כרטיס החבר הפקידה שאלה: 'סליחה, מי אתה?'. אמרתי: 'אני זוהר שרון הצייר ואלה הציורים שלי'. היא התעצבנה, לא האמינה לי ואמרה שלא ייתנו לי את התעודה, כי רימיתי אותם. חטפתי קריזה ואיימתי עליהם בפניה לבג"ץ. בסוף הם נכנעו. מאז אנחנו ביחסים נהדרים, אפילו היתי מאוד פעיל באגודה".

הייתי סלב'ס

הציור, מתברר, השפיע על חייו של שרון באופן קיצוני. "הוא כמעט גמר לי את החמצן, החיים שלי התהפכו לגמרי בגלל הציור. עברתי משברים איומים. אצל אמנים העליות הן הכי גבוהות והצלילות עמוקות מדי. המעברים ביניהם חדים כתער ואם אתה לא קרוץ מחומרים חזקים במיוחד, אתה נופל לתהום עמוקה שקשה לקום ממנה".
אתה נפלת?
"כמה שנים אחרי שהתחתנתי עם אשתי הראשונה, נכנסתי לסטודיו שלי והסתגרתי שם שבועות, ציירתי בלי הכרה. קבלתי הצעות מכל מיני סוחרי אמנות ומאכערים. עזבתי הכל, את אשתי הנהדרת ומשפחתי מקסימה, ונסעתי לקנדה להציג תערוכות בגלריות גדולות ונחשבות. כל מיני יהודים חשובים, עשירים ואנשי עסקים התחילו לקנות את היצירות שלי, ואני, שלא ברצוני, הפכתי לסלבריטי מקומי. הזמינו אותי לדבר ולהרצות בכל מיני פורומים, והרגשתי כמו חמור. אני אדם פשוט שמצייר. מה לי ולכל החארטה הזאת? בסך הכל צייר קטן מישראל, ופתאום הפכתי פילוסוף מלומד. לא היה לי הרבה מה להגיד במפגשים האלה על אמנות, אבל אנשים התעניינו מאד בעיוורון".
הרגשת שממסחרים בעיוורון?
"אני יודע שהיתה הערכה לאמנות שלי, אבל במובן מסוים הפכתי לגימיק בגלל העיוורון. בשלב מסוים הרגשתי, שכל העולם זה צביעות אחת גדולה. אם האמנים הגדולים האלה והיח"צנים שאיתם הסתובבתי בקוקטיילים מפוארים, באמת כל כך מאושרים, אז למה הם שותים קוניאק בכמויות מסחריות, ואחר כך מתים לבד בזבל של עצמם? הבנתי שזה לא המקום שלי בעולם. נורא התגעגעתי לפשטות, לחום האנושי, לחיבוק אמיתי ולאלמוניות. זרקתי הכל. קניתי כרטיס בכיוון אחד, וחזרתי לארץ, בלי להודיע לאיש שאני עוזב".

הייתי מגעיל

שרון הפסיק לצייר. "כשחזרתי לארץ, התגוררתי בכפר סבא ועבדתי כמעסה. נשאבתי לתחום של ריפוי במגע. שבחורות שיצאו איתי התלוננו שאני לא נוגע בהן מספיק, הסברתי להן בנימוס ש'עכשיו אני לא בעבודה'".
מכפר סבא הוא עבר להתגורר בדירה קטנה בקיסריה, ואז שקע בדיכאון נוסף. "פתאום, אחרי כל הרעש מסביבי בקנדה, הייתי כל כך בודד שאי אפשר לתאר את זה. כל ה'חברים' שכרכרו סביבי כשהייתי מפורסם, התנדפו ברוח. ואז חשבתי אפילו להתאבד".
והנה אתה חי בבית יפה, נשוי פעם שנייה, מגדל את שני ילדיך, משחק גולף. איך יצאת מהדיכאון?
"זה היה במקרה. הכירו ביני לבין אלון בן דוד, מנהל מרכז הגולף. התברר לי שהוא מאמן גם נכי צה"ל במועדון. התחלתי להגיע למשחקים ולהשתתף. המקום הזה הכניס לי עניין רב בחיים והפך לבית שני שלי. הפסקתי לחשוב על התאבדות, אבל אחרי שבע שנים ראיתי שאין תכלית ושאני לא מתקדם לשום מקום. היתה לי בעיה מנטלית עם המשחק, יום אחד פשוט קמתי וברחתי מהגולף בלי להודיע מראש. זה היה מגעיל מצדי. לפני חצי שנה חזרתי, ואני מתפלא שבכלל הסכימו לקבל אותי בכזה חום, למרות שהלכתי בלי להגיד שלום".

הייתי מאוהב

שרון נשוי לדפנה. היא צעירה ממנו ב- 20 שנה. "הכרנו לפני שש שנים, כשנסעתי לחופשה בים המלח", הוא מספר. "ישבתי בבר של המלון עם הכלב שלי, ופתאום ניגשה אליי בחורה עם קול צעיר מאד ושאלה אם היא תוכל לטייל עם כלב שלי. אמרתי לה בצחוק שרק בתנאי שהיא תיקח גם אותי לטיול. אחרי חצי שנה התחתנו, והיא סיפרה לי שבאותו ערב, בבר, נפלה לה כוס המיץ מהיד כשהיא ראתה אותי, והיא אמרה לחברה שלה שהיא תתחתן אתי".
לימים חזרה דפנה בתשובה. היא נשבתה בקסמי תורת חסידי ברסלב, והפכה לאשה חרדית, המקפידה במצוותו קלות כבחמורות. "היו לי הרבה אהבות בחיים", אומר שרון, וגם אשתי הראשונה ואם שני ילדיי מקסימה, אבל דפנה אוהבת אותי יותר מכל הנשים בחיי. אנחנו מסתדרים מצוין למרות הפערים הגדולים בתחומים שונים".
אתה חילוני והיא חרדית
"הדבקות שלה בדת לא מפריעה לי בכלל. דפנה שומרת על המצוות וגם עליי. כנראה שאלוהים אוהב אותי, הוא החזיר אותה אליו בתשובה וככה יש לי בבית אשת חיל כמו שכתוב במקורות. מנערה סוערת היא הפכה לאשה צנועה ושקטה, ורק במקום אחד, נסתר מעין כל, היא מרשה לעצמה להתפרק. פעם היא לא ידעה לחתוך אבטיח, והיום היא יודעת לבשל נהדר. אז מה רע לי?".
לא מפריע לך שהיא זרקה את חולצות הבטן והתחילה להתלבש צנוע, כמו במאה שערים?
"זה ממש לא מפריע לי. להיפך. אצל החרדים אשה יפה רק לבעלה, ואני אשקר אם אגיד לך שאני לא מרוצה מזה שאף גבר לא חומד יותר את אשתי היפה שנהגה ללכת ברחוב חצי עירומה ולשגע את הבנים".
הילדים שלך מסתדרים איתה? הרי בגיל הכרונולוגי היא יכולה להיות הבת שלך.
"יש לי שני ילדים נהדרים שגרים איתנו, והם מאד אוהבים אותה. לבן הצעיר שלי, בן 14, היא מחוברת ממש כאילו היה בנה. הילדים שלי באים הביתה, ולפני שהם אומרים לי שלום, הם ניגשים למקרר לבדוק מה דפנה הכינה להם. מאז שהיא חזרה בתשובה, אנחנו משתדלים לא להפריע לה בשבתות ובחגים, וגם אני שומר שבת במנוחה מלאה, אז אין עם זה בעיה. הילדים לא מדליקים רדיו בקול רם, ורואים טלוויזיה רק בחדרים שלהם. כל אחד מוותר קצת, ואז החיים הופכים ליותר נעימים. אין אצלנו בבית כפייה בשום מובן. כל אחד חי את חייו, בלי להפריע לשני, ותתפלאי כמה שזה אפשרי".
אתם רוצים ילד משותף לשניכם?
"האמת, אני די מאיץ בה בעניין הזה וצוחק איתה שאם לא נזדרז, עוד מעט היא תצטרך להחליף חיתולים לי ולתינוקת שלה ביחד".
לא קשה לך עם העובדה שמעולם לא זכית לראות את ילדיך?
"תאמיני לי, אני יודע איך הילדים שלי נראים. בגלל שלא נולדתי עיוור, אני יכול לראות אותם בדמיוני, וחוץ מזה, יש לי חוש מישוש מאד מפותח. אנחנו מתחבקים המון, יש הרבה מאד מגע חם, ובמידה רבה, זה פיצוי על חוסר היכולת שלי לראות אותם. הבן שלי, לדוגמה, לא הולך לישון לפני שאני עושה לו רפלקסולוגיה. בכלל, יש לי ילדים כאלה נפלאים שאני מאחל לכל הורה כאלה צאצאים מזהב".
הם עוזרים לך לתפקד ביומיום?
"אני משתדל לא להיות נטל על המשפחה שלי. יש להם את החיים שלהם, אני חי חיים די עצמאיים וממצה אותם. למדתי להכיר כל פינה בבית, ואני צמוד לכלב שלי, דילן. הבן שלי כל הזמן רוצה לעזור. למשל, כשאני רוצה לצאת לטייל ברחוב והוא מצטרף אליי, הוא לא מרשה לי לקחת את דילן. אין מצב שכאני הולך והוא לידי, שאחטוף מכה".
אתה עוד כועס על הפציעה שלך?
"לא, אני לא כועס על אף אחד. מה הטעם. זו היתה תאונה, וזהו. לפעמים אני מרגיש החמצה שזה קרה בתקופה שבה הרפואה לא ידעה להתמודד עם פציעות כאלה. אני בקשר עם מומחים ורופאי עיניים שאומרים לי בגלוי, שאילו הייתי נפצע היום, אפשר היה להציל לי את הראייה. כל פרק זמן אני הולך לבדיקות, וייתכן שאת הראייה בעין השמאלית, ניתן יהיה לשפר בניתוח בעתיד"