שתף קטע נבחר

בנק המזרחי: מדינה על המשמר

בשעה שכל הבנקים הגדולים מדווחים על הפסדים או על צניחה חדה ברווחים, הצליח בנק המזרחי במחצית הראשונה של השנה להסתפק בירידה של 10% בלבד. ההצלחה מיוחסת לניהול השמרני והזהיר של ויקטור מדינה, שנמנע מלהכניס את הבנק לסיכוני אשראי גבוהים. ולמרות זאת, ועד עובדים לוחמני סכסוכים בין הבעלים ובינם לבין המנכ"ל ומגעים למכירה אפשרית לא מקלים על תפקודו של הבנק, הידוע היסטורית כרוחש שערוריות ותככים

שנת 2002 הקשה תיזכר בין הבנקאים כשנתם היפה של השמרנים. אם בימים כתיקונם היה בנק המזרחי ה"כבשה השחורה" בין הבנקים, זה שלא ממש ספרו אותו כי הוא לא ממש שיחק במגרש של הגדולים, הרי שבשנה הזאת שמרנותו, ואף חוסר נוכחותו, בתחומי הבנקאות העיקריים שמרו עליו מפני הרעות. בשנה הזו - שבמחציתה הראשונה הציגו כולם את התוצאות הגרועות ביותר זה שנים רבות - בנק המזרחי היה זה שהוביל בין חמשת הבנקים הגדולים. הבינלאומי הפסיד, לראשונה. דיסקונט המשיך בהפסדיו. רווחי בנק הפועלים ובנק לאומי ירדו בשיעורים של 31% ו-57% בהתאמה. רק המזרחי דיווח על ירידה של 10% ברווח הנקי. התשואה על ההון של הבנק בסוף יוני היתה הגבוהה מבין חמשת הגדולים: 9.1%, ורווחי המימון שלו, להבדיל מכל שאר הבנקים, צמחו, גם אם בשיעור קל.
אם בשנים האחרונות איים הבנק הבינלאומי על מיקומו של המזרחי כבנק הרביעי בגודלו, הרי שבשנה זו ביסס המזרחי את מעמדו בדירוג. הבעלים, קבוצת עופר-רטהיים, מרוצים. מבחינתם המנכ"ל, ויקטור מדינה, עשה עבודה טובה. לפחות על פני השטח.
נראה שמדינה הצליח בכך הודות לאופיו, ולמרות אישיותו. אופיו השמרני, החשדני והזהיר בצורה קיצונית מנע ממנו להכניס את הבנק לסיכוני אשראי דוגמת האשראים שניתנו לקבוצת פלד-גבעוני, גד זאבי, תבל ואחרים. קשיחותו אפשרה לו לא פעם לעמוד מול לחץ שהפעילו טייקונים למיניהם לקבלת האשראי. מנגד, למרות אישיותו השנויה במחלוקת, הוא הצליח לנווט את הבנק תוך התגברות על הסכסוכים בין השותפים ועל היחסים הרעועים בינו לבינם.
המלעיזים יאמרו: זו לא חוכמה. המזרחי ידוע כבנק שלא נותן אשראי מאז תחילת כהונתו של מדינה. הבנק למעשה אינו קיים בכל מה שקשור לאשראי עסקי מהותי. כל הגופים הגדולים שנזקקו לאשראי ידעו זאת, והבנק נותר מחוץ לחגיגות הגדולות של שנות ה-90. מתן אשראי הוא בבחינת נשמת אפו של בנק, ומדינה לא אוהב לתת אשראי, אז בימים הקשים הוא צף. זה כל הסיפור. מי שלא מעז לא נופל, אבל גם לא זוכה בגדול.
אחרים יגידו שמדינה הצליח לנווט את הבנק לא בזכות חוסר עשייה, אלא בזכות עשייה. הבנק, יאמרו, דווקא הגדיל בהתמדה את היקפי האשראי שנתן עד שנת 2001, אבל מדינה ידע לקרוא את המפה טוב יותר מכל עמיתיו. קנאת העמיתים, יאמרו, היא שמדברת מגרונם.

השנים השחורות: שערוריות ותככים

בנק המזרחי נוסד ב-1923 על-ידי תנועת המזרחי העולמית. סניף הראשון של בנק המזרחי הוקם בחנות קטנה ברחוב הרצל בתל-אביב. ב-1969 חברו בנק המזרחי ובנק הפועל המזרחי בראשות יעקב לסלוי ז"ל והקימו את בנק המזרחי המאוחד, עם 42 סניפים ונכסים של יותר מ-400 מיליון לירות ישראליות.
לאורך השנים כיכב בנק המזרחי לא מעט בכותרות, לא פעם בהקשרים שליליים. היסטורית, הוא הבנק המוביל במספר השערוריות הפרסונליות, המעילות והסכסוכים למיניהם. מדובר בבנק היחיד שהמפקח על הבנקים נאלץ להתערב ולהורות על פיטורי מנכ"לו, מיכאל צבינרי, בשנות ה-80. הבנק עמד באותן שנים רגע לפני התמוטטות אלמלא סיוע חירום שנתן לו בנק ישראל. נדמה גם כי לאורך השנים זה היה הבנק שבו היתה המעורבות הפוליטית הגבוהה ביותר, בעיקר בשל מבנה הבעלות ההיסטורי.
שנות ה-80 התאפיינו בבנק באין-ספור זעזועים ומאבקים. לאחר שהמנכ"ל, אהרן מאיר, שנחשב למי שהוביל עד אז את הבנק בהצלחה, הורשע בפרשת ויסות המניות ונאלץ לפרוש, התפתח בבנק מאבק ירושה.
היועץ המשפטי של הבנק דאז, עו"ד מיכאל צבינרי, מנהל האשראי, עו"ד יצחק דוכן, ומנהל הפסיבה (הפקדות), אלי אונגר - כולם בוגרי בני עקיבא - ראו עצמם מועמדים ראויים. מי שמונה לבסוף היה משה מן, שהיה מנכ"ל טפחות, שהיה בבעלות המזרחי. קבלת הפנים שעשו לו בבנק הביסה אותו, ולאחר חצי שנה בלבד הוא חזר לטפחות.
במקומו מונה ב-87' צבינרי, שהצליח בתקופת כהונתו להביא את הבנק להפסדים עצומים, ובהוראת הפיקוח על הבנקים פוטר. קודם לכן עוד הספיק להסתבך בפרשה נוספת, עם חברה שפשטה את הרגל וסיבכה את הבנק. הפרשה כונתה אז פרשת קופיץ.
לאורך כל התקופה נתנו את הטון בבנק שני "גבירים" שישבו בדירקטוריון ומשכו בחוטים, בתמיכה חזקה של המפלגה: יצחק יגר, שהיה אז מנכ"ל חברת הבנייה הדתית משה"ב, ועו"ד אלי מירון. הם דאגו למעשה לכך שאף אחד לא ימלא את הנעליים שהשאיר מאיר, והם ינהלו את ההצגה. בסופו של דבר עבר יגר מהמושב האחורי, בו ישב כיו"ר, קדימה גם אל כס המנכ"ל והפך למנהל כל-יכול בבנק, שבשלב הזה כבר היה בבעלות המדינה, אך המשיך לנהוג כבנק של המפלגה.
שנות ה-80 היו ללא ספק השנים השחורות של בנק המזרחי. הבנק הסתבך באותן שנים במתן אשראי נדיב בהיקף של עשרות מיליוני דולר לגופים כלכליים ולאנשי עסקים פרטיים שחפץ ביקרם, ללא קבלת בטחונות מתאימים וללא התייחסות להיקף העסקים של הלווים. חבר הכנסת המנוח, אברהם שפירא ז"ל, ועסקיו (שטיחי כרמל) הם דוגמה בולטת. הבנק המשיך לשמור על דימויו כמוסד רוחש תככים אישיים ופוליטיים, כאשר הבעלות המפלגתית קובעת את המינויים, ולא כישורי המתמנים. באותה עת גם הצליח הבנק להסתכסך עמוקות עם משקיעים זרים שהיו שותפים בבנק מזרחי ניו-יורק - סכסוך שנמשך שנים.

קרן האור - טפחות

קרן האור כמעט היחידה היתה בנק טפחות. לולא טפחות, קשה להניח שהמזרחי היה שורד חלק מהתקופות הקשות יותר שלו. מי שעמד מאחורי מהלך רכישתו מידי הממשלה היה אהרן מאיר. בשנות ה-70 נרכשו 33.3% מטפחות, וב-83' נרכשו 50.1% נוספים. מאז שמר טפחות על מעמדו כבנק המשכנתאות הגדול בישראל.
טפחות היה זנב שהפך גדול יותר מהכלב. כדי להבין את משמעותו עבור בנק המזרחי, די להסתכל על הנתונים: ב-2001 הגיע הרווח הנקי של טפחות לכ-190 מיליון שקל, עם תשואה של 13% על ההון. בשנה זו הוא תרם 163 מיליון שקל לרווח הנקי של בנק המזרחי, שהסתכם כולו ב-232 מיליון שקל. בנק המזרחי החזיק בנתח של כ-8%-7% מהפעילות הכוללת במערכת הבנקאית, וחלקו של טפחות בין הבנקים למשכנתאות הוא כ-30%. נוצר מצב אבסורדי שטפחות, בשל גודלו בשוק, קיבל יותר היתרים וזכה למעמד מכובד יותר מהמזרחי. גופים מוסדיים מעדיפים לא פעם לעבוד איתו מאשר עם המזרחי.
בהמזרחי עושים לפיכך נסיונות רבים למזג את פעילותו של טפחות לתוך הפעילות של המזרחי. אבל בבנק לא מצליחים להשתלט על הילד הסורר, לאחד נתונים, או אפילו ליהנות מהאינפורמציה של טפחות כדי לנצלה להעצמת הכוח השיווקי שלו. הנסיונות הגיעו לשיאם בשנתיים האחרונות, במאבקים גלויים, שבשלב זה לא הוכתרו בהצלחה. טפחות חי ובועט ואינו מוכן לעבור לחסותם של אבא ואמא. הוא רוצה לשמור על עצמאותו, וכל מנהל שעמד בראשו דאג להבהיר זאת לבעלי הבית - מי שלא היו. גם עמדתו הקשוחה והמאיימת של מדינה לא הועילה בינתיים.

העידן החדש: הכיפה לא הכרחית

לאחר הפרשיות המביכות של שנות ה-80 בתחומי האשראי החל המזרחי לבסס את מעמדו בתחומים אחרים. בתחילת שנות ה-90 היה הבנק כבר פעיל ביותר בשוק ההון, ואף כונה בברנז'ה הפיננסית ה"בנק של הברוקרים". הוא מוכר עצמו כבנק קמעונאי, לא לאשראים גדולים אלא למשקי הבית. גם כאן הקשר עם טפחות יכול היה לתרום לו, אך אין באפשרותו לנצלו.
שנות ה-90 היו אמורות להיות שנות המפנה של הבנק, שהוצב ראשון מבין הבנקים הגדולים כמועמד להפרטה. אלא שגם תהליך זה החל על רגל שמאל, ובשנים הראשונות מלבד שינויים בצביון הבנק לא נראו שינויים מהותיים אחרים.
המכרז הראשון למכירת הבנק פורסם על-ידי החברה הממשלתית נכסים מ.י ב-91', ולאחר התעניינות רבה, בעיקר בתקשורת, שכללה גם נסיונות של המפד"ל לעניין משקיעים מטעמה, נותרו שני מתמודדים: בינו צדיק ושותפו האוסטרלי דאז, ג'ק ליברמן ז"ל, וגד זאבי. הקרב בין שתי הקבוצות היה מר והתנהל בחלקו הגדול בתקשורת. בסופו של דבר זכה זאבי במכרז לאחר שהגיש הצעה גבוהה יותר. הוא רכש את השליטה לפי שווי בנק של 385 מיליון דולר. מספר שבועות מאוחר יותר, בעקבות פרסום פרשייה בה היה מעורב זאבי בקניה, החליט המפקח על הבנקים דאז, זאב אבלס, שלא להעניק לו היתר לרכישת הבנק. שוב נאלצה נכסים מ.י לפרסם מכרז, ושוב היו הרבה מתעניינים - רובם בתקשורת.
בינתיים ההתנהלות למכירתו עשתה שמות בבנק, שגם כך לא היה במצב מזהיר. ב-93' הוחלט למנות את דוד בלומברג, שהיה מנכ"ל טפחות, למנכ"ל. בולמברג נחשב למנכ"ל טוב, שיוכל לייצב את הבנק עד למכירתו. אבל גם הוא התקשה להתמודד עם ועד העובדים של הבנק, שמאז ומתמיד היה מהקשים במערכת, ועתה, לקראת המכירה, הפך ללוחמני במיוחד.
בסופו של דבר נערך מכרז מחודש למכירת הבנק, ולקו הסיום הגיעו שתי קבוצות: קבוצת עופר-ורטהיים וקבוצת אקירוב-שטיינמץ. אף אחד מהמתמודדים לא בא מרקע בנקאי: אלפרד אקירוב הקבלן ודני שטיינמץ היהלומן - מול מוזי ורטהיים התעשיין (קוקה קולה) וסמי ויולי עופר אנשי הנדל"ן והספנות. גם מכרז זה לא התנהל על מי מנוחות, לאחר שהתברר כי יולי עופר רכש מסמכים של הבנק מעיתונאי, אך בסופו של דבר קבוצתו זכתה במכרז לאחר שהגישה הצעה לרכישת הבנק לפי שווי בנק של 423 מיליון דולר.
הפרטת הבנק ב-1995 היתה יריית הפתיחה לעידן חדש. מצד אחד, ממשיך הבנק ליהנות מאחיזה חזקה במגזר הדתי-לאומי, בשל הפריסה של הסניפים ובשל הרגלי הציבור הדתי. מצד שני, הוא אינו נושא עוד אופי מפלגתי או דתי. אמנם חלק ניכר מעובדיו עדיין חובשים כיפה סרוגה, אך אין יותר קוד ללבוש או לחבישת כיפה עבור העובדים. התנהלותו של הבנק היא כיום כהתנהלות בנק מסחרי לכל דבר.
אלא שעד מהרה התברר כי על אף ה"עידן החדש", חלק מהתחלואים הישנים החלו לצוץ פה ושם. אי-השקט התעשייתי המשיך לשרור בבנק, התגלו כמה מעילות לא נעימות, בעיקר בחו"ל, מנכ"לים ויו"רים התחלפו בקצב מסחרר. כל אלה בנוסף לדיווחים על הסכסוכים בין הבעלים ובינם לבין מדינה, וכן למגעים המתנהלים למכירה אפשרית של הבנק שבע שנים לאחר שנרכש - מסיבים לבנק נזק תדמיתי וללא ספק אינם מקילים על תפקודו השוטף.

עידן מדינה: מומחיות חדר העיסקאות

אם ניתן לחלק את תולדות הבנק לעידנים שונים, בהם עידן מאיר ואחריו העידן השחור, אין ספק שלמדינה מגיע עידן משלו. עידן מדינה מתאפיין מצד אחד ביחסי אנוש מעורערים עם הבעלים, המנכ"לים שמתחתיו והיו"רים שמעליו, ומצד שני, כאמור, בשמרנות ניהולית ופיננסית, שבקשר אליה, בימים טרופים אלה, קושרים כתרים לראשו.
בדרך-כלל משווים את המזרחי לבנק הבינלאומי הראשון. בהשוואה זו היה המזרחי הכבשה השחורה עד לשנתיים האחרונות. הבינלאומי עם הדימוי הצעיר, הנועז והיצירתי שהעניק לו שלמה פיוטרקובסקי בשנות ה-90 האפיל על המזרחי - לא פעם גם בתוצאות. עתה התהפכה התמונה. המזרחי אמנם לא נחשב נועז ויצירתי, אך כאמור, השמרנות באופנה, ומדינה היה במקום הנכון ובזמן הנכון.
מדינה נחשב לאיש פיננסים מהטובים המשק. יש לו יתרון עצום בהבנת פוזיציות פיננסיות - מעין תובנה על מהלכים עתידיים של בנק ישראל. מומחים הבוחנים את המהלכים של הבנק תחת ניהולו מוצאים כי מקור רווחיותו הוא במידה רבה בפוזיציות הפיננסיות.
תהילתו של הבנק בעידן מדינה אינה על המחלקה העסקית שלו, וודאי לא על חטיבת האשראי. לעומת זאת, יש לו מערכת חשבות מפותחת, ומומחיות בניהול סיכונים. עיקר כוחו, כך אומרים, הוא בתחומים אלה ובתחומי חדר העיסקאות.
בתחום הפעילות הריאלית אין לבנק המזרחי כמעט נוכחות. החברה להשקעות של הבנק, שהיתה פעילה בעבר, נחשבת לכישלון חרוץ. המזרחי לא נחשב לבנק אגרסיבי, ובמידה רבה גם לא לבנק ייזומי או יצירתי במיוחד. בפעילות הבינלאומית הוא נחשב לחלש ביותר. כשרכשו את הבנק הצהירו הבעלים לא פעם, כי תפיסתם היא שאין לבנקים הישראליים מקום בחו"ל - אין להם ערך מוסף להציע. לפיכך, פעילותו של המזרחי בחו"ל מצומקת מאוד.
מדינה השתייך בעבר לקבוצה שכונתה ה"מאפיה המוניטרית" וכללה את יעקב גדיש, עדי אמוראי ואהרן פוגל - אנשי בנק ישראל והאוצר. לאחר שפרש בטריקת דלת מבנק ישראל, מינה אותו שר האוצר לשעבר משה נסים למנכ"ל משרד האוצר. כששמעון פרס מונה לשר האוצר מדינה התפטר. תקופה קצרה לאחר מכן מונה נסים לשר התעשייה והמסחר והציע לו את תפקיד יו"ר כיל - תפקיד שביצע בהצלחה לאורך תקופה ארוכה.
בכל מקום בו דרך השאיר מדינה קרקע חרוכה מבחינת יחסי אנוש, ומצד שני הערכה רבה לתפקודו המקצועי. הוא נחשב למנהל ריכוזי, שתלטן, נברן ומתנשא. בעלי המזרחי, כך נראה, מוכנים עד כה לשלם את המחיר הזה בעבור ניהולו המקצועי, גם אם הם נאלצים, לא פעם, לחרוק שיניים. וכך ברחו מנחת ידו מנכ"לים כמו בלומברג ויעקב דיאור, עד שנאלץ הוא עצמו להעביר עצמו מתפקיד יו"ר לכס המנכ"ל. אלא שהבעלים לא מוכנים לתת למדינה לנהל את ההצגה לבדו. מלבד דוד ברודט, שברח גם הוא מהר מאוד, היו"רים שהם ממנים שמעליו הם מבני משפחות הבעלים: פעם אבי ורטהיים, האחיין של מוזי ורטהיים, ועתה עידן עופר, בנו של סמי עופר.

מכירה למגדל או מיזוג עם הבינלאומי?

אין רגע דל בהנהלה ובדירקטוריון של המזרחי, עם הסכסוכים הרבים המתנהלים שם, אבל מדינה, שלא פעם הצליח לעצבן את כולם, נותר איתן על מושבו, בעיקר בזכות מקצוענותו וחוסר ההבנה של בעלי הבנק בבנקאות, אך לא מעט בשל הסכסוכים בין בעלים.
מוזי ורטהיים ויולי עופר כבר מזמן לא משדרים על אותו גל, אם כי דובר מטעם משפחת עופר מסר כי מדובר בחילוקי דעות שנמשכו זמן קצר בלבד והיחסים עתה טובים. מנגד, יולי עופר וסמי עופר מחפשים כבר זמן רב דרך להיפרד עסקית, בין השאר כדי לארגן את האימפריה עבור הדור השלישי - ובנק המזרחי נותר סלע מחלוקת עיקרי, שטרם הוחלט כיצד לחלקו.
בוואקום שנוצר התיישב לו מדינה ורקם תוכנית מהפכנית עם ידידו משכבר הימים, אהרן פוגל, המכהן כיו"ר חברת הביטוח מגדל, שבשליטת ג'נרלי האיטלקית. מדינה הבין כי החתונה בין משפחות עופר וורטהיים לא תאריך ימים, ובמקביל התברר כי במשפחת עופר נושבות רוחות חדשות. במצב דברים זה הוא הציג בפני הבעלים תוכנית למכירת הבנק למגדל. הוא הציג את היתרונות לבנק בהפיכתו למה שמכונה assurance בנק, קרי פעילות של בנקאות מסחרית עם מוצרי ביטוח, אך יותר מכול נפלו דבריו על אוזן קשבת בשל רצונה של משפחת עופר לסגור את פרק הבנקאות בתולדותיה. במשפחה, כך התברר, לא נמצא מישהו מהדור הצעיר שמתעניין בנושא או יכול לקחת אותו על עצמו.
עד לפני כמה שנים היתה במשפחה הפרדה מוחלטת: סמי ובניו פעלו בחו"ל באמצעות חברת הספנות רויאל קריביאן, לצד פעילות ענפה בתחומי הנדל"ן, המסחר, הפיננסים ועוד. בישראל היה יולי היזם והמקים, אם כי בניגוד לפעילות בחו"ל, השייכת רק לסמי, הפעילות כאן משותפת לשני האחים.
סמי, שצבר הון רב בחו"ל, השקיע יחד עם יולי גם בבנק המזרחי. לפני כמה שנים הגיע לישראל בנו, עידן עופר, והחל לבסס עסקים משלו. השליטה בחברה לישראל עוד נרכשה על-ידי המשפחה בשותפות, אך עתה, משהוכרז על חלוקה רשמית בנכסים, עוברת החברה לשליטתו של עידן.
עידן הוא היחיד במשפחה שעוד מתעניין בבנק המזרחי (הוא גם מכהן כיו"ר הבנק), אבל יותר מעניינים אותו עסקים שאינם בנקאיים, כמו נדל"ן, מסחר, תעשייה והיי-טק. לכן, מבחינתו, מכירת הבנק היא אופציה טובה.
בכלל, אם חוזרים למניעים שהביאו את משפחות עופר וורטהיים לרכוש בנק בישראל, נראה כי לא היו אלה בראש ובראשונה שיקולים כלכליים. השיקול המרכזי היה קשור יותר במושגים של כבוד. שליטה בבנק היא בבחינת תעודת כבוד. אולי זו אחת הסיבות לכך שבדיוני החלוקה בין האחים עופר, אף אחד לא היה מוכן לוותר על חלקו בבנק לטובת השני. האופציה של מכירה החוצה נראתה הטובה ביותר.
ורטהיים, מאידך, הוא טיפוס אחר. אחיינו, אבי ורטהיים, דווקא לא היה מתנגד, כך אומרים, להמשך המעורבות בבנק. בניגוד לבני משפחת עופר, ורטהיים, רואה-חשבון בהשכלתו, אינו נרתע מעסקי הבנקאות, וייתכן שזו אחת הסיבות שמוזי ורטהיים יושב על הגדר וטרם נתן את הסכמתו למכירה. עם זאת, הוא אמר כי במחיר הנכון לא יפסול זאת על הסף.
כך קיבלו מדינה ופוגל אור ירוק לעיסקה, שנראית לרבים בענף כחסרת סיכוי, ולאחרונה אף כלא רלוונטית - בשל חוסר רצונם של בעלי ג'נרלי להיכנס להשקעות בתחום הבנקאות, בשל הבעייתיות בקבלת ההיתרים הנדרשים לעיסקה, ובשל האחזקות הצולבות של מגדל ובנק לאומי.
לפני כמה חודשים קיבלו האחים עופר פנייה מהאחים ספרא, שהציעו לבחון מיזוג אפשרי בין הבנק הבינלאומי ובנק המזרחי. מדינה, כך אומרים, הביע התנגדות עזה למהלך, והאחים עופר, אומרים, לא אוהבים לעצבן את מדינה בימים אלה. לבסוף הוחלט לאפשר לו למצות את ההליך בו החל, לנסות למכור את המזרחי למגדל.
גם בסביבתם של בעלי המזרחי לא נותנים סיכוי רב למהלך, ולכן האופציה של המיזוג עם הבינלאומי מחכה לתורה. בימים אלה, כשמצב המשק כפי שהוא, גם בעלי המזרחי מבינים, מן הסתם, כי סיכוייו של בנק בינוני לשרוד בצורה טובה לא גבוהים - לא לאורך זמן. מיזוג עם בנק בינוני נוסף, כאשר המפקח על הבנקים מצהיר כי יראה בחיוב מיזוג בין בנקים בינוניים וקטנים, עשוי להיות חיובי מבחינתם, מה גם שהוא עשוי להגדיל את שווי הנכס שלהם.
בכל מקרה, כל מהלך שיוחלט עליו ייתקל במכשולים ובקשיים רבים, בכללם ועד עובדים לוחמני שלא ייתן למהלך לעבור בקלות, היתרים בעייתיים, ואוסף בעלי מניות קשוחים ובעלי אגו. ואם יורשה לנו להמר, עידן הבנקאות בביוגרפיות של העופרים והוורטהיימים לא יימשך יותר מעשר שנים ולא ישאיר חותם בהיסטוריה הבנקאית הישראלית.

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: ארכיון ידיעות אחרונות
מדינה. בעיות ביחסי אנוש
צילום: ארכיון ידיעות אחרונות
צילום: חיים זיו
עידן עופר. עדיין מתעניין בבנק
צילום: חיים זיו
מומלצים