הגוש השלישי

תהליך האיחוד של מפלגות הימין מהווה חיזוק והמחשה לשלוש מגמות המורגשות בקרב הציבור הישראלי: נטייה ימינה, הכרה שהליכוד אינו מפלגת ימין אלא מפלגת מרכז - ושאיפה לאיחוד כוחות, במקום הפיצול הרב המאפיין את הפוליטיקה הישראלית.
תוצאתן של שתי המגמות הראשונות היא שהבוחר הישראלי יעמוד בבחירות 2003 בפני זירה שונה מכפי שהכיר עד היום. לא מדובר עוד בחלוקה הישנה לשני גושים שווים פחות או יותר. בעתיד הלא-רחוק ידובר בשלושה גושים:
1. גוש השמאל: מרצ א', מרצ ב', והמפלגות הערביות. המאבק בין 3 המתמודדים במפלגת העבודה, לרבות הדעות המושמעות על-ידם ויעד ההתקפה המשותף להם, מזיז שמאלה את מה שנשאר ממפלגתם והופך אותה למרצ ב'. הכוונה להסתה נגד ציבור של מאות אלפי יהודים ובנכונות לטרנספר שלהם תחת כותרות תמימות כביכול כמו הפרדה חד-צדדית או פינוי למען שלום, או "שלום".
2. גוש המרכז: הליכוד. ראש הממשלה אריאל שרון נבחר כדי לשנות כיוון במלחמה שנפתחה על-ידי צבא המחבלים שהובא לתוככי הארץ במסגרת "תהליך השלום". למרות זאת, הוא מוביל לכיוון שונה לחלוטין מן המנדט שקיבל מהבוחרים, ובניגוד לדעתו של מרכז מפלגתו. בפועל הוא מגונן על פרי הבאושים שנזרע באוסלו לפני 9 שנים: "חזון בוש" ו"מפת הדרכים" של הנשיא האמריקאי, כמו "שלום" ו"מזרח תיכון חדש" לפני-כן, אינם אלא רשת הסוואה למדינה פלשתינאית בלב הארץ.
3. גוש הימין: ישראל ביתנו, תקומה ומולדת בשלב זה, ואולי גם המפד"ל וישראל בעליה בהמשך, גם אם לפי שעה התנאים להרחבה נוספת זו טרם הבשילו. למעשה גוש זה עונה על הצורך של בוחרים רבים בגוף שדעתו נגד מדינה פלשתינאית ממערב לירדן היא ברורה וחד-משמעית. לאמיתו של דבר, רק גוש זה מציב בפני הבוחר את הבחירה בין הקמת מדינה פלשתינאית לבין קיום מדינת ישראל, וקובע שאין מקום לשתיהן ממערב לירדן.

חברה וכלכלה - או מלחמה?

מערכת הבחירות הנוכחית מנסה להתמקד במצב הכלכלי-החברתי החמור, כאילו אין הוא בראש ובראשונה תוצאה של שתי שנות מלחמת התשה, מלחמת אוסלו. הן גוש השמאל והן גוש הימין רואים בסיום המלחמה תנאי הכרחי להתאוששות בתחומי הכלכלה והחברה. הגושים נבדלים זה מזה בדרך המוצעת לסיום המלחמה:
גוש השמאל תובע בריחה נוסח לבנון, תחת הסיסמא של הפרדה חד-צדדית, עם הסכם או בלעדיו . מדובר בצעד הכרוך בטרנספר כוחני של מאות אלפי יהודים, ולפיכך הוא בלתי-מעשי (ע"ע כישלונו של שר הביטחון היוצא לפנות מאחז מאויש אחד).
גוש הימין גורס שיש לקצר את המלחמה על-ידי הכרעתה, הן כדי להחזיר את הביטחון והן כדי לשקם את הכלכלה. חלקים בו רואים חילופי אוכלוסין כמרכיב אפשרי של הסדר עתידי.
גוש המרכז, כאשר כרת ברית עם חלק מגוש השמאל במסגרת הממשלה היוצאת, יצר מצב שבו לא ניתן היה לסיים את המלחמה באף אחת משתי הדרכים הנ"ל. כך הפכה מלחמת אוסלו למלחמת התשה ממושכת ויקרה, מכל הבחינות, שמדינת ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה.
הכמיהה בשכבות שונות בציבור היא לאחד כוחות, לצמצם את מספר המפלגות, ולהבהיר את המסרים שלהן. על רקע זה יש לראות את תהליך האיחוד של המחנה הלאומי. ההתקוממות של עסקני המפד"ל נגד המגמה שניסה להוביל יו"ר המפלגה בלמה אמנם לפי שעה את הרחבת האיחוד, אבל ייתכן מאד שבוחרי המפד"ל יעשו את שלא עשו הח"כים שלהם, ויאמרו את דברם בקלפי.