עפר שלח / דגלון חיפאי על מפת הצ'מפיונס ליג

הצ'מפיונס ליג היא מוצר קלאסי של העידן הגלובלי: מצליח, חובק עולם, מבוסס על מותגים, ומצד שני ציני וממוסחר עד אימה. מספיק היה לראות את ההרכב שהעלתה מנצ'סטר יונייטד נגד מכבי חיפה או את האצטדיון האולימפי הריק במינכן, במשחק האחרון של באיירן, כדי להבין עד כמה שונה ליגת האלופות מהמסורת, החום והנשמה של הליגות המקומיות.
כמו כל מפעל גלובלי, גם בליגת האלופות יש שרשרת מזון. בתחתיתה עומדות כל הקבוצות שלא יזכו להיות חלק ממנה, ושהפער בינן לבין אלה שיש להן הולך וגדל משנה לשנה. כשם שרשת מקדונלנד'ס חונקת את הביסטרואורים בצרפת, כך הצ'מפניוס ליג יוצרת מועדון אקסקלוסיבי, המתחרה בינו לבין עצמו על האליפות המקומית, ומקומו בצ'מפיונס ליג של העונה הבאה כמעט מובטח.
מלמעלה משקיפים על המהומה מותגי ליגת העל, שבזכותם כל העסק קיים. יונייטד היא מושג קלאסי כזה; ביום שבו ויתרה על הגביע האנגלי למען מפעל מגוחך של פיפ"א בברזיל, הראתה הקבוצה של אלכס פרגוסון כמה היא רחוקה מימי תינוקות באזבי וקבוצת צ'ארלטון-בסט, שתי הסיבות העיקריות בגללן יש לה אוהדים בכל העולם.
אהבת מנצ'סטר יונייטד היא לא יותר מכלי שיווקי עבור ראשי המועדון הנוכחיים, שלהם חשוב הרבה יותר לחתום על הסכמים מסחריים עם ניו יורק יאנקיס. יונייטד היא כמובן רק הדוגמא הבולטת, במועדון סגור ושתלטני שחברים בו גם מותגי צמרת אחרים מספרד, איטליה וגרמניה.
ובאמצע דרג הביניים, זה שמפריד את עצמו ברמה המקומית מאלה שאין להם, ומשמש חוות ניסיונות וגידול עבור מועדוני הצמרת. לאולימפיאקוס, ליון או מכבי חיפה, אין סיכוי אמיתי בצ'מפיונס ליג. שיתופן מאפשר לליגה להרחיב את גבולותיה כמותג - ממש כמו שדייויד סטרן רוצה קבוצה בברצלונה, לצ'מפיונס ליג חשוב שתהיה נציגה מיוון או מישראל - ולגדל דרכן את כוכבי העתיד, כמו "קבוצות החווה" בבייסבול האמריקני.
כבר שנים מתדפקת קבוצה ישראלית על השער הזה, מתוך ידיעה מוחלטת שכניסה אליו תהפוך אותה למעצמת על מקומית. יצחק שום ושחקניו עשו את זה השנה, וזה הישג מקצועי עצום עבורם. לליגה הישראלית הוא מבשר סכנה של שלטון יחיד, מהסוג שחיסל את ליגת הכדורסל; לצ'מפיונס ליג הוא רק מוסיף עוד דגל אחד על המפה העולמית, עוד יעד גלובלי אחד שנכבש.