עם סבלנות אפשר לכבוש כל פסגה

מקהלת כפר עופרים היא מקהלה יוצאת דופן, היחידה מסוגה בעולם. בינתיים חברים בה רק שבעה זמרים שמשמיעים את קולם בלבד, ללא תיגבור מוסיקלי כלשהו. ליווי כלי, כך מסתבר, מצריך היערכות מיוחדת ותרגולי אין קץ. "קיימות מקהלות של מפגרים בעולם, אבל לא מקהלות של אוטיסטים", אומר יענקל'ה שטינדל, מוסיקאי רמלאי צעיר המשמש כמדריך בכפר והאיש האחראי על ההישג הנדיר. "הקול האנושי הוא הכלי הכי נפלא שנתנו לנו וגם הכי אמיתי, בלי עזרים מכניים וחשמליים".
אחרי שלוש שנים של עבודה מפרכת, מופיעים חברי המקהלה עם הרפרטואר שלהם גם מחוץ לטריטוריה הבטוחה של הכפר. ההתרגשות גדולה, למרות שתמיד קיים פחד החשיפה אל החוץ, "אבל הם מפתיעים אותנו כל פעם מחדש ביכולתיהם הגבוהות", אומר שטינדל.
הם אוהבים אותך?
"אני יכול להגיד בוודאות שהם אוהבים, אבל אני אחכה ליוזמה מצידם. שיבואו הם לחבק אותי, שיראו לי שהתקבלתי אל תוך עולמם".

חינוך מוסיקלי

פעילותה של מקהלת האוטיסטים היתה הזדמנות מענגת להכיר את האיש יוצא הדופן שהקים אותה. שטינדל, 34, נשוי ואב לשניים, נולד, גדל ומתגורר ברמלה. "הורי הקנו לילדים בבית חינוך מוסיקלי", הוא מקדים ומסביר, "הפסנתר מלווה אותי מאז ועד היום. למדתי אצל טובי המורים, ניגנתי בתזמורת הנוער של רמלה. שירתתי בלהקה צבאית ולמדתי באקדמיה למוסיקה בירושלים במגמת פסנתרנות. הקדשתי למוסיקה את כל חיי".
כשסיים את לימודיו האקדמיים נישא, וכדי להתפרנס, ("קשה לחיות ממוסיקה"), פתח את העיתון וחיפש במודעות הדרושים. אחת מהן, שביקשה אנשים לעבודה עם אוטיסטים, הסבה את תשומת לבו והוא החליט לנסות. "התקבלתי לעבודה, וללא שום הכנה מוקדמת מצאתי את עצמי מדריך בכפר עופרים. פריצת גבולות היתה מאז ומעולם הקטע שלי, ואני הלכתי לפרוץ עולם לא מוכר".
עולם לא מוכר אך גם עולם מנותק.
"אוטיזם הוא פגיעה תקשורתית חמורה והאוטיסטים מנותקים מהעולם, אבל לא יהיה נכון להגדיר זאת בהכללה גורפת. יש דרכים להגיע אליהם. מהיום הראשון שלי בכפר ידעתי, שלבוא ולהגיד 'שלום, אני המדריך', לא יפתח לי שום דלת. ידעתי שאני חייב קודם כל להכיר את עולמם הפנימי, וכדי להכיר, אני חייב להתנסות. אנשים אמרו לי, 'מה? אוטיסטים יכולים לשיר? ועוד בכמה קולות? הם הרי נורא מקובעים'. אבל אני בעיני רוחי ראיתי קבוצה עומדת על במה ושרה. עבדתי עם כל אחד מהם באופן אינדיבידואלי. והנה, האוטיסטים, שבעיית תקשורת היא אחת הקשות שלהם, שרים את 'דמעות של מלאכים' בשני קולות וגם מסוגלים לשמוע האחד את השני"

חיים בבועה

שטינדל השתלב בהוויית המקום. "בכפר עופרים שמונה בתים, ובכל בית מתגוררים תשעה חברים, אוטיסטים בני 21 עד 40. זהו בית חם, והוא שלהם לכל חייהם", הוא מסביר. "הגעתי לאחד הבתים, וכמדריך, הפכתי להיות להם מלווה צמוד שעוזר בכל נושא. אם לא אגיד להם מה לעשות, שום דבר לא יתבצע. אנחנו, המדריכים, משמשים כמתווכים בין העולם החיצון לעולמם שלהם".
איך החברים הגיבו לזר שחדר לתחומם?
"היו גם גילויי אלימות, כי הייתי מישהו חדש שנכנס לעולמם והם היו בחרדה. נוסחת המפתח שלי היתה, לתת להם אהבה ולא פחד לעבור את המחסום שלהם. אם מפגינים פחד, הקשר איתם יכול להתמוטט".
היו גילויי חיבה?
"באותו שלב זה לא היה קיים כמעט, אבל כשהתחלתי לחיות יחד איתם את חיי השיגרה שלהם, הם התחילו לאט לאט להסתגל אלי, ואני למדתי 'לשמוע' אותם. לזהות את המצוקות, גם אם לא אמרו דבר, או שאמרו דברים שהיו מחוץ לקונטקסט הגיוני לשומע הרגיל. כשהם משדרים סימני מצוקה, הדבר מתבטא בכל מיני אופנים ואנחנו חייבים להיות קשובים אליהם כל הזמן".
יום, יום, מנסה שטינדל לפעור חריר הצצה מבעד למסך האוטיזם האפל. "הייתי מגדיר אותם כ'נורמה חברתית אחרת' ועם זאת, לכל אחד מהם יש רצונות, כשרונות ועולם יפה בתוך הבועה של עצמם. אני בא בבוקר, שואל 'מה נשמע', אבל איש לא עונה. חייבים ליצור המון גירויים כדי להוציא מהם תגובה".
מתי הצלחת לפרוץ מחסום?
"אחרי מספר חודשים התחלתי לנגן להם באקורדיאון, והשמועה פשטה בכל הכפר. נפתח איזשהו צוהר ופתאום ראיתי חברים, כאלה שבמשך יום לא אומרים מילה, שרים שירים שלמים. אני חייב לציין שבכפר התנהלה, טרם בואי, תזמורת של מספר חברים. בתוך זמן קצר 'הורישו' לי אותה. מצאתי את עצמי עוסק רק במוסיקה. החברים פתחו לפני את עולמם דרך הצלילים, שבאמצעותם הגעתי למקומות שהופתעתי מהם".
תהליך העבודה, מן הסתם, היה ארוך.
"בלי ספק. אם לדוגמה, ילד רגיל לומד יצירה חדשה משך חודש ימים, כאן זה יכול להמשך שנה, אבל הרף שלי מבחינת הדרישות כלפיהם הוא מאד גבוה, וההתייחסות שלי אליהם היא כאל כל קבוצת ילדים רגילה בשיעור מוסיקה. אני מדבר אליהם בלי פוציניו מוציניו אבל ממקום של כבוד. לימדתי חלק מהחברים לנגן על פי סימני צבע על המקלדות. אחרי תקופה הצבעים נעלמו, אבל הם כבר הפנימו את השפה, הפכו את הצבע לסימן מוסיקלי".

רגעים של חסד

"אנחנו עורכים לפעמים קונצרטים למוזמנים. ברגע שהחברים עולים על הבמה, נשבר האוטיזם. אני מתחיל לספור, כדי לכוון אותם לנקודת התחלה משותפת, 'אחת, שתיים, שלוש'. כשאני מגיע למספר 'ארבע', הם מתחילים לנגן באופן הרמוני לגמרי. ואלה אנשים שאתה יכול לקרוא להם והם לא שומעים. לא עונים בכלל, וזה נפלא. אחד החברים בכפר הוא מאד אובססיבי, עם חרדות גדולות. גיליתי שהוא רגיש מאד למוסיקה. כשהיה שומע מוסיקה, היה קופץ מאושר ושמחה, אם כי בתהליך העבודה האינדיבידואלי שלי איתו, הוא היה עדיין שקוע בחרדה. לקחתי אותו כפרויקט. התהליך נמשך כמעט שנה בהמון שלבים. בשלב הראשון הבאתי אותו לאודיטוריום שלנו בכפר. הוא רק ישב ליד הדלת. בשלב מסוים התחלתי לגלות את החיוך שהיה מופיע על פניו. המוסיקה היתה משהו שאסף וחיבר אותו למקום. נפגשנו בתדירות קבועה, ובכל מפגש העליתי את רף הזמן שלנו, מחמש דקות והלאה. אחרי חודשיים ראיתי אותו מתקרב לאמצע האודיטוריום, אחרי עוד חודשיים הוא התקרב לבמה ואחר כך לפסנתר. הקפדתי שהקשר איתו יווצר באמצעות המוסיקה בלבד ולא בקולי האנושי. בקול האנושי יש משהו מאיים לאוטיסטים. לאחר כמה חודשים אזרתי אומץ ושאלתי אותו אם ירצה לשבת על ידי ולשיר ביחד. הוא קפץ משמחה והתיישב ליד הפסנתר. במאמר מוסגר אוסיף, שמשך כל שנותיו בכפר, החבר הזה לא יצר קשר אינדיבידואלי ואינטימי שכזה. את יכולה לקרוא לזה סיפור אהבה פשוט, אבל מתמשך. גולת הכותרת במערכת היחסים בינינו התרחשה כשהוא עלה לבד, ללא חרדה, ושר את "בקצה השמיים, בסוף המדבר", עצד שהפתיע את כולם. הוריו, שנכחו באולם, היו באושר גדול. אחרי הקונצרט הם כתבו לי, שזאת היתה פסגת הקשר שלהם עם בנם כל חייהם. גם מבחינתי זו היתה פסגה. הגעתי אל הבלתי אפשרי".
והוא, איך הגיב?
"הוא היה מאושר, ראיתי את עיניו הקורנות. וכמו בסרט של פליני, אחרי שסיים את השיר ירד מהבמה, ניגש להוריו ונישק אותם. צריך לזכור שקשר גופני בדרך כלל מאד מרתיע אותם. מאותו זמן הוא נוהג ללטף ולחבק אותי. אין ספק שעבר שינוי. המוסיקה היתה התרופה להתמודדות שלו עם הסביבה. היום הוא שונה ממה שהיה בתחילת הדרך. הוא לא מפחד וזה מחסום שנשבר. הסבלנות משתלמת. בכלל, אני חושב, שעם סבלנות והרבה אמונה אפשר לכבוש כל פסגה".
מה למדת בשבע השנים שאתה בכפר?
"איך לחדור לעולמם. להיות דמות שהיא גם סמכותית וגם חברית, בלי לשכוח שלפניי עומדים בני אדם עם לקות שאני לא יכול למחוק אותה. בפן האישי המפגש איתם נתן לי את היכולת להתבונן אל תוך החיים הרגילים של סביבתי הרגילה ולקבל פרופורציות אחרות. תובנות אחרות על החיים. כפר עופרים הוא בית ספר לחיים שלי, אבל הוא פועל בדרך דו סטרית. אנחנו, המדריכים, נותנים המון, אבל מקבלים המון. באמצעות האנשים שם אני מקבל תשובות לגבי עצמי: מי אני, מה התכלית שלי. עם השנים אתה לומד להפנים את הערכים האלו".