היא גדולה והוא קטן

יצירתו החדשה של יוסי יונגמן, "איפה תיקי?", שעלתה בבכורה בשבוע שעבר במסגרת מופעי "הרמת מסך" במרכז סוזן דלל, היא תענוג צרוף של פסיכולוגיה לירית ופואטיקה, תיאטרון ומחול, מלחמת כוח ואהבה. ביצירה הנוכחית משתף יונגמן פעולה עם השחקנית אסתי זקהיים, שמוצגת בכל הדרה על הבמה האנושית כל כך שיונגמן בונה.
זו הפעם השנייה שיונגמן משלב בעבודותיו שחקנים, הפעם הראשונה היתה לפני שנה במופע "אנגז'ה", בו השתתפו יונגמן, עמנואל גת והשחקנית והסופרת שירה גפן. נקודות החיבור בין שתי העבודות מחזקות את התחושה כי יונגמן, הרבה מעבר ליכולותיו, הן מבחינת כוריאוגרפיה והן מבחינת תנועה, מחזיק בכשרון רב את היכולת לעסוק בחומרים רגשיים מורכבים ולפענח אותם לכדי יצירה בימתית באופן נוגע ללב ומלא חן. בעבודה הנוכחית מוצגים גבר ואישה בחלל אחד, הם אינם נוגעים אבל מתנועעים לאותו מקצב דמיוני. כל אחד ממקומו ביחד ולחוד מובל על-ידי כוחות פנימיים. היא גדולה והוא קטן, היא מוחצנת והוא מופנם.
אז מה בכל זאת מחבר ביניהם? האם אנחנו מחקים אחד את השני או פשוט הופכים דומים זה לזה עם הזמן? העבודה, שבחלקה משתמשת בטקסטים שנכתבו על-ידי יונגמן וזקהיים ובקטעים מתוך "שלוש אחיות" מאת צ'כוב, מתעסקת באובססיות אנושיות שמנסות לענות על הצורך להיות מאושרים. "היו תקופות בהן חלמתי לרקוד, להיות ג'ין קלי ופרד אסטר, לרחף ולשיר", אומרת זקהיים לקהל וממשיכה, "הלכתי והצטמצמתי לכדי היפופוטם ורוד מפנטזיה, רוקדת עם טוטו על קצות אצבעותיי".
ביצירה העכשווית של יונגמן, התפקיד המרכזי של זקהיים הוא דווקא תנועה שאינה תחום התמחותה, אך עם זאת העבודה מכבדת את מבצעיה ואינה מציגה את השחקנית באור מגוחך, אלא להפך. זקהיים עוטפת את הבמה בחולשות אנושיות מבורכות שהן הכוח שלה, האומץ שלה מהפנט ומערך היחסים המיוחד שנבנה על הבמה בינה לבין יונגמן פשוט מקסים. אז נכון, סביר להניח שיהיו כאלה שירגישו אי נוחות בצפייה בעבודה המקוטלגת תחת מחול שמציגה לכאורה אנטיתזה לרקדנית, אבל זה בדיוק היופי. כחלק מקונספט רחב יותר מנסה יונגמן להציג בעבודותיו עולם לא מושלם ואמיתי שבו לא צריך להיות רקדן כדי לרקוד ולא צריך להיות שחקן, סופר או צייר על-מנת לשרטט פיסת חיים מרגשת, כמו היצירה הזו. לעקרונות ולקיבעון מחשבתי אין מקום ביצירותיו של יונגמן, ולמרות פשטותה לכאורה של הכוריאוגרפיה, מדובר בעבודה מורכבת ומרתקת. אם מטרת פרוייקט הרמת מסך הוא להחליף דעות, להביע רעיונות חדשים ולהעלות תהיות בקול רם, הרי שבמופע של יונגמן וזקהיים יש גם יש מכל אלה.