הזיכרון שנמוג

שלוש-ארבע שעות אחרי הרצח הוא כבר הפך לבעייה בלעדית של השמאל. כשהדליקו בכיכר את הנרות הראשונים, היו מי שהתרחקו משם כמו מאש ועמלו על תיאוריית קונספירציה. כשנחשפו שוב השלטים והפוסטרים, רבין בוגד ורבין רוצח ורבין עם כאפיה, לימין כבר הייתה משנה סדורה: אלף, זה לא בגללנו. בית, לא שמענו ולא ראינו ולא ידענו כלום. אז מה אם יש עשב שוטה אחד בינינו. וגימל, כמה חודשים מאוחר יותר, לא ניתן עוד לרצח הזה, לזיכרון הזה, לעצרות האלה של השמאל, להעיב על שמחת הניצחון המתוקה, והיידה ביבי.
מצדדי הזיכרון נלחמו במצדדי ההשכחה והפסידו בגדול. את מחיר ההפסד תשלם כל החברה הישראלית, עכשיו ובימים הבאים.
במדינה שמתעקשת לקרוא לעצמה דמוקרטית, רצח של מנהיג נבחר צריך להיות טראומה לאומית בממדי ענק, גם חמש שנים אחרי. ארצות הברית לא התפלגה לרפובליקנים ולדמוקרטים ביום שאחרי רצח קנדי. הוא היה הנשיא של כולם. והוא גם התרועע עם זונות ומאפיונרים, נכשל במשבר מפרץ החזירים, הסתבך בוייטנאם, לא רשם שום דף מפואר בהיסטוריה. והנה, עד היום, הרצח הזה נלמד בשיעורי האזרחות כחלק מן הזיכרון הקולקטיבי של אומה שלמה, בכל בית ספר אמריקני, בצד ההקבלה לרצח אברהם לינקולן. בוגרי כיתה ד' שם כבר יודעים לדקלם את "הו, רב חובל", שיר ההספד של המשורר וולט ויטמן ללינקולן. אנחנו היינו זקוקים לתרגום וללחן של נעמי שמר כדי להצטמרר ביחד לרגע, ימנים ושמאלנים, אבל רק לרגע.
יותר מאוחר כבר אי אפשר היה אפילו לחרות אמת פשוטה על לוח זיכרון בכיכר העיר: "יצחק רבין נרצח בידי יהודי חובש כיפה". היהודי הזה השתייך למחנה מוגדר היטב, שנכון לקבל כי "בתנאים מסויימים" אפילו רצח פוליטי של מנהיג הוא פעולה לגיטימית. למחנה הקטן הזה יש עורף ענק בימין, ומשום כך התנאים הללו, הצווים האליליים הללו, עדיין מסייעים ליהודים כשהם מוחקים במתכוון את רצח רבין מסדר היום ההגותי שלהם.
אבל גם השמאל מחק: טראומה אי אפשר להנחיל לזולת. צריך להתחיל קודם, בהסכמה על עקרונות בסיסיים של דמוקרטיה שכולנו כפופים להם. אין הסכמה בסיסית כזו בישראל, ובעוד חמש שנים נוכל למצוא בכיכר, אם תהיה עצרת שנתית, קומץ של ותיקי שמאל אפורי-צדעיים, מובסים, מתפלשים בצדקתם, חסרי אונים.
לא מפליא אותי שהניסיון ללמד את "מורשת רבין" לא חלחל לתוך מערכת החינוך, גם לא לתוך מחזור הדם של אנשים צעירים. לדידם, הרצח הזה הוא עוד סיפור משעמם באזרחות. "מורשת רבין" הוא צמד של מילים חלולות וחסרות תוכן, בהעדר הסכמה על הטראומה. ילדים אמריקנים אינם לומדים את "מורשת קנדי". הם לא זקוקים לזה, וזה לא מה שחשוב. הקריעה הגדולה והמסוכנת ברקמת הדמוקרטיה היא העניין המרכזי, ואם לא מבינים זאת, אין "מורשת רבין".
אפורי הצדעיים מן השמאל, ואני בתוכם, עדיין חווים את הטראומה. נדמה לי כי "מורשת רבין" היא ההכרה בכורח להשתנות. השמאל לא נטה חסד לרבין של "נשבור להם את הידיים ואת הרגליים" בימי האינתיפאדה, גם לא לרבין שאמר, אני אנהיג ואני אנווט" בשכרון הניצחון של הבחירות ב-1992 אבל משהיה לאיש שלחץ במיאוס גדול את ידו של ערפאת, גם שמאלנים ספקניים השתנו. הם קיבלו את מנהיגותו של האיש, ונדמה היה שהנה, עוד מעט, אם נתעקש, אפשר יהיה לשכנע גם את מנהיגי המתנחלים ללחוץ את ידו של ראש הממשלה הנבחר. במקום זה נשמעו יריות בכיכר, וההמשך ידוע.
מי שאינו מבין עד כמה נגזר עלינו להשתנות, ימשיך להאמין ש"מורשת רבין" היא חובתם של מאבטחים לדאוג לשכפ"ץ של ראש הממשלה. מי שלא יכול להסכים על עצם קיומה של הטראומה, יישאר בשלו: למה לעמוד מול המראה ולומר, צריך להשתנות ומיד, כשאפשר במקום זה להתחפר בהתנחלויות פורחות. למה לקבל את הזולת כשווה, כשאפשר להצדיק את המשך הכיבוש. למה לחתור למשא ומתן גם תחת אש, אם אפשר להפעיל טנקים. למה ליצור דיאלוג, אם אפשר לפוצץ את כל אתרי האינטרנט של הערבים. למה להשתנות, אם זה נגמר בשלוש יריות בכיכר. ולמה צריך לזכור, אם קל כל כך לשכוח.

אריאנה מלמד היא עורכת התרבות ב-ynet