בריון פוליטי

על-אף מטר הגינויים והחרפות המוטחים בוועדת הבחירות המרכזית ובהחלטותיה, יש להגן על האופי הפוליטי (הלא משפטי) של ההכרעה בדבר פסילת רשימות ומועמדים. זוהי עוד אחת מנקודות התפר שבין משפט לפוליטיקה. מצד אחד מדובר בהוראת חוק, וברור שיש עליה ביקורת של בית המשפט העליון, אולם האופי המהותי של השאלה הוא פוליטי.
בעבודת הוועדה מדובר קודם כל בהכרעה פוליטית. הקביעה היכן יעבור גבול ההיבחרות, מהי מידת ההגנה הדרושה לחברה האזרחית ולמדינה, ואיזה סממנים מלמדים על סכנה אמיתית לקיומה (הפיזי והמוסרי) של מדינת ישראל – כל אלה הן שאלות פוליטיות, ועדיף שבית המשפט לא יעסוק בהן במישרין. בסופו של יום, הבריון שאנו מבקשים להעמיד כשומר הסף למועדון, צריך להיות בריון פוליטי ולא בריון משפטי.
החלטותיה של ועדת הבחירות הן גדר הפרדה פוליטית המגינה – להשקפת הוועדה המורכבת ככנסת זוטא– על קיומה של החברה הישראלית בכלל, וכחברה מוסרית בפרט. כך ועדה פוסלת את כהנא (בשנות ה-80) וכך היא מאשרת את מרזל (כיום). כך היא פוסלת את אל-ארד (בשנות ה-60) ואולי את בשארה (כיום), וכך היא מאשרת את דהאמשה (כיום).
ההגנה הדרושה לחברה משתנה מעת לעת, לפי ההשקפות הרווחות בה ולפי הנסיבות הפוליטיות. לא מדובר בשאלות עובדתיות. במידה רבה זו שאלה של תפיסת עולם, של גמישות מחשבה, של סובלנות, של תחושת כוח קולקטיבית. חברה חזקה, שמאמינה בחוסנה הפיזי והרוחני, יכולה לסבול השקפות קצה בלי לראות בהן איום. לעומתה, בחברה מפולגת, נהנתנית, שיש בה ויכוח יסודי על זהותה ועל הצדק שבהפעלת הכוח שלה, יכולים גורמים קיצוניים מן השוליים לערער את חוסנה ואת שלמותה.
דווקא משום כך מלמדות החלטות הוועדה על הכרעה פוליטית שגויה בעליל. השגיאה הראשונה היא ריבוי בקשות הפסילה. פסילת רשימה או מועמד הם צעדים יוצאי דופן ונדירים. הכלל שהוא שהכל יכולים להיבחר – משונים או קיצונים ככל שיהיו, כאשר המבחן אינו קיצוניות העמדות, אלא הסיכון הממשי שבחירת המועמד או הרשימה יוצרים. ריבוי הבקשות יוצר שגרה מעוותת שמזמינה החלטות שגויות.
מכאן נובעות גם החלטות שגויות לגופו של עניין. אין כל הצדקה אמיתית לפסול את טיבי, ויש כל ההצדקות שבעולם לפסול את מרזל. חברותו של טיבי בכנסת אינה מהווה סיכון משמעותי לקיומנו. טיבי הוא עוד שחקן פוליטי שנזקו אינו עולה על תועלתו. האידיאולוגיה של מרזל, לעומת זאת, מנסה לשנות את המרקם המוסרי של השלטון ושל המדינה. היא מנסה להשתית את המדינה על גזענות פשוטה, ועל הפעלת כוח ברמות היסודיות ביותר של החיים. ניסיון העבר מלמד שזו אידיאולוגיה פורצת חוק, שמוכנה להשתמש בכל אמצעי כדי לממש את חזונה. במלים פשוטות, מרזל – לא כאדם אלא כתפיסת עולם - מגלם סיכון אמיתי לקיום הממשי או המוסרי שלנו.
כשלונה של ועדת הבחירות בהחלטות אלה מחזיר את המקל לידיו של בית המשפט. עיקר המעמסה מוטל – שלא בטובתנו – על שיקולים משפטיים, ולא על יצר החיים הבריא של הפוליטיקה.