מתפוצצת בפה

בדרך כלל כשמדברים על מטאור ספרותי, על כשרון תוסס ומבטיח ושאר קלישאות, יש נטייה מסוימת לגרד בעצבנות את הצוואר ולדפדף הלאה. בדרך כלל, כשעל העטיפה הראשית מופיע ציטוט המשבח את הספר כמו למשל: "רומן ביכורים מדהים, קול ספרותי ייחודי", יש נטייה לגחך עד כמה חושבים שאנחנו אידיוטים, ולמה לעזאזל לקלקל עטיפה של ספר. אבל לפעמים, כשרון הוא כשרון הוא כשרון, וזיידי סמית, בריטית ממוצא ג'מייקני, ילידת 1975, היא כזאת וכל הקלישאות תופסות.
באמת יש לה קווים מטאוריטיים: היא תוססת, היא מבטיחה, היא קול ספרותי ייחודי. היא אמנם מסתתרת מאחורי מכונה משומנת של יחסי ציבור, שמטרתה לשווק אותה ללא הרף כגרסה הנשית, הצעירה והבועטת של סלמן רושדי (לו היא גם עושה כבוד לא קטן בספרה), אך למעשה היא הולכת להיות גרסה משופרת שלו. היא לקחה את כל מה שחזק גם אצל רושדי, וגם אצל היקיר הפקיסטני של הממסד הבריטי, חניף קוריישי, הוסיפה לזה את הגוונים והקולות "הייחודיים" שלה ובהחלט הפיקה יצירה ספרותית מעוררת הערכה. אבל לא, היא עדיין לא גאון, אולי זה יבוא בהמשך.

535 עמודים בלי מנוחה

אם את ג'יי קיי רולינג שיווקו כסיפור סינדרלה פוסט מודרנית, שכתבה את טיוטות הארי פוטר על מפיות בפאב, בעוד תינוקה כרוך לחזה, את זיידי סמית משווקים כסוג של גאון ספרותי נדיר, כזה שחיכינו לו. בגיל 21, עוד לפני שהשלימה לכתוב ראשי תיבות של הספר, ולאחר שסיימה תואר ראשון בספרות אנגלית בקיימברידג', היא שלחה דרך חברה משותפת טיוטה קצרה לסלמן רושדי, שהתלהב והתרגש, ומכאן הכל הפך פשוט: היא הוחתמה בהוצאה, קיבלה מקדמה של 250 אלף ליש"ט, ובילתה ימים כלילות בדירה בצפון לונדון יחד עם אמה כדי לכתוב את "שיניים לבנות". ככה זה כשאתה מכיר מישהי שמכירה את סלמן רושדי. הספר יצא, הפך להצלחה מיידית, תורגם לשמונה שפות, ערוץ 4 הפיק ממנו מיני סדרה (שתגיע בקרוב ל"יס"), וזיידי סמית הפכה להיות הכוכב של כל אירוע ספרותי נוצץ בניו יורק. האמת, מגיע לה.
אולי הדבר הכי מעורר הערכה ב"שיניים לבנות" הוא שלמרות אהבה יתרה למילים ולוירטואוזיות לשונית (רושדי אמרנו?), הוא ממש לא נותן תחושה של ספר ביכורים, עם כל האלמנטים הבוסריים שהם תופעות לוואי קלאסיות. הוא נראה כמו יצירה של סופרת ותיקה, בשלה, שמצד אחד יודעת לטוות קורי עלילה נפתלת, מורכבת ומפתיעה, ומצד שני, יודעת לעשות זאת בשפה חדה, קולחת, מלאת ברק, שנינויות וצחוק. היא מצליחה לסחוף כטייפון נראטיבי לכל אורך 535 העמודים, ללא כל צורך ברגיעה או התרעננות.

דגים משונים ביותר

אז על מה בעצם הסיפור? ארצ'י ג'ונס האנגלי האפור והבוק פוגש את איקאבל סאמד הבנגלי באיזו סצינה סוריאליסטית של סוף מלחמת העולם השנייה. הנסיבות מביאות את השניים לפתח ידידות נפש ביזארית, להתחתן עם צמד נשים צעירות "מעורבות", להשיק צאצאים ולחוות את חיי המעמד הבינוני על כל עליבותם, כולל הדילמות המתבקשות, במיוחד של סאמד, בין קונספציות מוסלמיות, אותן הביא מהמזרח, לפיתויים הבריטיים ולתחושת האשמה המתגלמים במורה ג'ינג'ית חביבה של בנו. התוצאה – הגליית חצי מתאומיו להרים בהודו, אכן פתרון אבהי מוצלח. כצפוי, הילדים מתמרדים. וזה כבר מעבר לעניין של עישון מריחואנה.
התאום שנשאר באנגליה מצטרף לכת איסלמית פונדמנטליסטית (וגם קצת מגוחכת), והבת של ארצ'י מוצאת את עצמה בביתם המרווח והמצופה כסף של משפחת צ'לפן, שם אבי המשפחה עסוק בשיבוט עכברים. באיזשהו שלב, הצ'לפנים הופכים להיות חלק אינטגרלי מהעלילה. הם פותחים אותה כמשפחה אנגלית לבנה ומאושרת, ומסיימים אותה כמשפחה סכיזופרנית, מפורקת ומעוררת רחמים. כל תתי העלילות זורמות לעבר הסוף הבלתי נמנע, המפתיע, שמאגד את הכל בתוך פלסטר של קונפליקט, שעדיין ימשיך לשתות דם גם כשירד המסך. וזו עוד נקודה חשובה: הסיפור ממשיך להדהד גם אחרי שהספר נגמר. הוטחנו לתוך עולם עשיר, רווי סטיות, דילמות ויצרים, ולמרות אורכו, הוא נראה לנו קצר מדי.
למעשה, הספר מתאר בפרוטרוט את החיים בבריטניה החדשה, הרב תרבותית, שמצד אחד נגועה בגזענות כמו כל חברה שקיבלה מהגרים, ומצד שני השלימה עם העובדה שהם חלק אינטגרלי ממנה. סמית מצליחה לתת צילום רנטגן נפשי מהימן של נפשות סוערות, בלתי שלמות, המחפשות את זהותן בסביבה מלאת שלוליות רדיואקטיביות, סמים בבתי ספר, כיעור ארכיטקטוני פושע וחוסר תקווה כקונספציה תרבותית. אמנם הדמויות קצת קשות להזדהות, בכולם יש צד אפל חזק, שהוא הרבה יותר דומיננטי, אך לכולן צורך מאוד בולט לחפש קשר, ובעיקר למצוא את עצמן בעולם שאיבד את הקווים המפרידים שלו. הגלובליזציה מתגלה שוב כאוקיינוס הרוחש דגים משונים ביותר. עכשיו ניתן רק לחכות לרומן השני שלה, "The Autograph Man ", שיתורגם לעברית. ומהר, בבקשה.

"שיניים לבנות" מאת זיידי סמית, מאנגלית: דפנה לוי, הוצאת זמורה ביתן, 535 עמ'