ימי מפא"י הרחוקים, זכרונות מהבחירות הראשונות

היום (שבת) לפני 54 שנים בדיוק, התקיימו בישראל הבחירות הראשונות לכנסת, שכונתה אז "האסיפה המכוננת". כחצי מיליון תושבים בעלי זכות הצבעה השתתפו בבחירות, שהצליחו לתפוס, אבל לזמן קצר מאוד, את כותרות העיתונים.
המפלגות מאז כבר אינן מוכרות כיום, וגם חדוות ההצבעה איננה. היום לא נמצא זכר להתרגשות הגדולה שעלתה מדפי העיתונות של אותם ימים. אחוזי תחושת שליחות נקראו האזרחים, שזכו גם אז ביום שבתון, "לעצב בקולם את דמותה של המדינה". תושבי חיפה "צעדו בהמוניהם" ובירושלים היתה "השתתפות ערה". למרות המתיחות, עברו הבחירות ללא "אינצידנטים", התורים היו קטנים וההצבעה עברה בשלום.

בן גוריון נכנס בלי תור

940 הקלפיות, שנפרשו ברחבי הארץ, נפתחו כבר בשעות הבוקר המוקדמות, להוציא מספר קלפיות בהן, אוי לבושה, איחרו חברות הקלפי להתעורר ועיכבו את פתיחתן. עיכוב דווח גם ב"שכונות המרוחקות של פתח תקוה", שם התקלקלה המשאית שהביאה את ארגזי הבחירות לקלפי.
רבים מהמצביעים בירכו עם כניסתם לקלפי את ברכת "שהחיינו והגענו לבחירות הראשונות במדינת ישראל החופשית". ראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון , הצביע בתל אביב והתקבל על ידי המצביעים האחרים בקלפי הסמוכה לביתו, במחיאות כפיים סוערות. כמחווה ואות כבוד אף הפסיקו המצביעים את הצבעתם ופינו לראש הממשלה את התור.
מי שלא יכול היה להשתתף בבחירות היה שר החוץ באותה תקופה, משה שרתוק, שנותר ללא זכות בחירה משום שביום ההרשמה שהה מחוץ לישראל ולא נרשם. פוליטיקאי אחר שלא ויתר על זכותו הדמוקרטית, היה מנחם בגין, שאותר על ידי צלמי העיתונות, שמיהרו לתעד את "ראש האופוזיציה לעתיד" מצביע.

עקרות הבית מיהרו בדרך לשוק

אופן הדיווח בכלי התקשורת היה בוודאי מעורר היום סערה גדולה. בהתאם לרוח הזמן, נכתב כי ב"גוש פלורנטין" שבתל אביב "מיהרו להצביע עקרות הבית, שהיו בדרכן לשוק או חזרה ממנו". בחיפה כלל הדיווח הבחנה עדתית - "ברחובות בהם מרוכזים אנשי עדות המזרח, מורגשת תנועה גדולה יותר של מצביעים מאשר באזורים האחרים".
הזריזים ביותר להצביע היו החיילים במחנות הצבאיים. אלה נלקחו לקלפיות הצבאיות מיד אחרי התעמלות הבוקר ו-90% מהם הצביעו כבר לפני "פת השחרית".
הבוחרים במגזר הערבי לא הביעו התלהבות מהבחירות הראשונות בישראל. ביפו היו החנויות פתוחות, בואדי ניסנס בחיפה דווח על תנועת מצביעים דלילה והתעניינותם של המצביעים בכפרים הערביים הוגדרה כ"צולעת קצת". חלק מהקלפיות בירושלים, הבירה הבלתי מאוחדת, היו ממש בגבול. קבוצת עיתונאים אף יצאה לסקר את הבחירות שהתקיימו כ-200 מטרים מהחזית, סמוך לאבו גוש.

החידוש: טלפון בשירות התעמולה

חוק הבחירות נאכף בקפידה. בחצות ביום שלפני הופסקה תעמולת הבחירות ומחלקי הפתקים בקלפיות הורחקו בתוקפנות על ידי כוחות הביטחון, מרחק 25 מטרים מהקלפי. מרבית התעמולה התקיימה באמצעות כרוזים ועלונים שהוצאו על ידי הזרמים הפוליטיים אך גם לחידושי התקופה היה כבר חלק בבחירות. המפלגה הפרוגרסיבית הקדימה והשתמשה במכשיר הטלפון כדי להתקשר לכל יחידי הסגולה המחזיקים במכשיר, ולשכנעם להקדים ולהצביע. אנשי "חירות" הוגדרו כפעילים ביותר במלאכת התעמולה.
תוצאות הבחירות התקבלו ברגשות מעורבים. מפא"י זכתה ב-36%, מפ"מ רק ב-14%, הדתיים - 14%, חירות - 11.5%, הציונים הכלליים - 6%, הפרוגרסיבים - 4.8%, הספרדים - 4.5% והקומוניסטים קיבלו 2.5% בלבד.
מפלגות הפועלים (מפא"י ומפ"מ) אמנם זכו ברוב הקולות, מה שאיפשר להן להקים קואליציה, אך "המציאות", לדברי הפרשנים דאז, "מונעת בעד שלטון כזה". בדיוק כמו היום, הוגדרו מפלגות המרכז כמפוצלות וחלשות יחסית. גוש המפלגות הדתיות אובחן כגדול אך שאלת אחדותו ויכולת הכרעתו עדיין לא היתה ברורה.
התוצאות הסופיות התקבלו רק מספר ימים לאחר הבחירות וכולם המתינו לקולות החיילים, כמובן. אחוזי ההצבעה בקרב החיילים, דרך אגב, לא פורסמו מחשש שהנתון יסייע לאויב להעריך את גודלו של הצבא.