ועכשיו לשינוי

אחת התופעות הקבועות של הפוליטיקה הישראלית בעשרים וחמש השנים האחרונות היא שהליכוד מיטיב להיבחר, אבל לא תמיד יודע מה לעשות עם השלטון כשהוא מגיע אליו; העבודה, לעומת זאת, הולכת וגוועת כמפלגה שיש לה סיכוי בקלפי, אבל רואה את עצמה עדיין כמנהלת המדינה. שתי המגמות המשונות האלה, המונעות כבר שנים את היווצרותה של מערכת דמוקרטית ראויה – שבה יש שתי אלטרנטיבות – הגיעו לשיאן היום, במערכת הבחירות המוזרה והמיותרת ביותר שראינו כבר שנים.
סביבתו של אריאל שרון משדרת צורך נואש בממשלת אחדות. לא רק כדי לעמוד בפני החקירות המשטרתיות והמצוקה האישית המצפה לו אחרי הבחירות, אלא בגלל ששרון באמת לא רוצה לנהל את המדינה עם ליברמן ואפי איתם. גם הוא יודע שאחרי עיראק יש לממשל האמריקני תכניות גם לגבינו, והן אינן לקוחות ממצע הליכוד. גם הוא יודע שהמצב הכלכלי הוא הגרוע ביותר מזה שנות דור, ויהיה עוד יותר גרוע. וגם הוא, בסופו של דבר, היה מעדיף להתמודד עם כל אלה יחד עם העבודה: לא רק מפני שעם פרס הוא מרגיש בטוח יותר (בצדק או שלא בצדק), אלא מפני שהעבודה קשורה לממסד הישראלי, שנוח מאוד לתקוף אותו בטרם בחירות אבל כדאי להישען עליו לאחריהן.
העבודה, לעומת זאת, מסיימת סופית את דרכה כמפלגה המתמודדת על שלטון - במיוחד לאור התוצאה של "שינוי". עמרם מצנע נחוש להוביל אותה בדרך השיקום, העוברת אולי דרך הפירוק והפילוג, והקמת מסגרת חדשה, שתיפטר מהמותג שאבד עליו הכלח. הוא יצטרך להתמודד עם הכוחות האדירים המושכים לממשלה, כל ממשלה, בסביבת מפלגת העבודה, כולל אותו ממסד ממש – אנשי עסקים בכירים, פוליטיקאים שבטוחים שלשלטון נבחרו גם אם העם לא נותן להם יותר קולות מלשינוי. יהיה למצנע יותר זמן משמשערים.
התוצאה של כל זה חייבת להיות שינוי, והכוונה אינה למפלגת הסקטור של טומי לפיד, למרות הצלחתה המטאורית. הליכוד צריך סוף סוף לגבש לעצמו מנטליות של מפלגת ניהול מדינה, ולא רק נצחון בבחירות. השמאל צריך ליצור את המשקולת הנגדית. זה לא קרה בבחירות האלה. אולי לאחריהן, כשהתהליך בשמאל יתפוס תאוצה והאירועים החיצוניים יאלצו את שרון – ובנימין נתניהו, המסתמן כיורשו בבחירות הבאות – להחליט לאן פניהם המדיניות מועדות. אולי, אם יישאר לנו זמן במסגרת המתפוררת מסביבנו, זה יהיה הדבר הטוב היחיד שייצא מכך שהטרחנו את עצמנו לקלפי, ביום שבתון יפה כזה.