ממשלת חרום עכשיו

בתום מערכת בחירות מוקדמת ומיותרת, נכנסו ישראל בכלל וראש הממשלה היוצא/הנכנס בפרט לתהליך מסובך של הרכבת ממשלה, בתנאים לא-פשוטים: יותר מדי שותפות אפשריות הציגו תנאים נוקשים לגבי הרכב הממשלה, לרבות פסילות רבות; יותר מדי מפלגות עשויות לשנות את פניהן במהלך כהונתה של הכנסת ה-16.
ראש הממשלה שרון זיהה רצון ברור בציבור וביטא בעקביות שאיפה להקמת ממשלת אחדות, בניגוד ליריבו מצנע, ובכך הגדיל את הפער בין המפלגה הגדולה ביותר לבין הגדולה מבין המפלגות הבינוניות. אבל, הוא טעה והיטעה בעצם השימוש הפעם במושג אחדות, שהתעוות בגלל השינויים שחלו במפת הדרכים הפוליטית בישראל. ממשלות אחדות קמו בישראל או בשעת חרום וללא התחשבות בגודל היחסי של מרכיביהן העיקריים (ע"ע ממשלת האחדות הראשונה שקמה ערב מלחמת ששת הימים), או במצב של תיקו בין-גושי שאינו מאפשר ממשלה אחרת (הדוגמא הקיצונית היא ממשלות הרוטציה של פרס ושמיר בשנות השמונים).
על-פי התוצאות של בחירות 2003 אין מקום לממשלת אחדות שבה יימסרו התיקים הבכירים למפלגת העבודה, כפי שנעשה בממשלתו הראשונה של שרון. אין הצדקה להקמת ממשלה שלא על-פי יחסי הכוחות בין הליכוד לעבודה, והנכונות לשלם מחיר מופקע למפלגה המזוהה יותר מכל עם התהליך המדיני שהוביל למלחמה הנוכחית מהווה עיוות רצונו של הבוחר. מפלגה זו, אם תקבל את דין הבוחר ותכיר באחריותה למצב הכלכלי הנובע ממלחמה זו, תצטרך להתאים את תביעותיה לתוצאות הבחירות הדמוקרטיות.
כשם שמפלגת העבודה, כאשר היא זוכה בבחירות, מתחילה את הרכבת הממשלה בפנייה אל השותפה הטבעית, מרצ, אין סיבה ששרון יתעלם מהשותף הטבעי, הימין. פסילה זו אינה עולה בקנה אחד עם הצהרותיו על מחויבותו לאחדות, מהווה סטירת לחי לעברו האישי, ומוכיחה סופית שהוא עצמו נטש את הימין ועבר למרכז, במקרה הטוב. ממשלה של הליכוד+העבודה+שינוי אינה אלא התעלמות מהרוב שנתנו הבוחרים לימין.
הסיבוך במציאות החדשה נובע מהתנאים הנוקשים של שינוי ופסילת החרדים, כאשר כוחה של שינוי דומה מאד לזה של החרדים. בהקשר זה עומדים לפיד וחבריו האנונימיים בפני הברירה: סירוב מוחלט, שפירושו דחיקת שרון לממשלה של הליכוד+הימין+החרדים, דבר שבוודאי אינו משאת הנפש של שינוי; ולחילופין, הצטרפות לממשלה של הליכוד+הימין+שינוי, כאשר שותפות החרדים בקואליציה תתבטא בוועדות הכנסת, אך לא בממשלה. לפיד אינו יכול לכפות על שרון לתת גט מוחלט לחרדים, ושרון אינו יכול להרשות לעצמו להיכנע לאולטימטום כזה.
כל אחת מ-3 הקואליציות הנ"ל עשויה למנות 65-70 ח"כים ואף אחת מהן לא תהיה יציבה, מצב המוביל לבחירות חדשות ב-2004. לכך יש להוסיף את ההתפתחויות הצפויות - אם כי סדרן אינו ידוע - בתוך המפלגות, אשר ישנו את מפת הדרכים הפוליטית בישראל לקראת בחירות 2004:
1. הקמת ממשלת הליכוד+העבודה+שינוי והמשך פזילתו של שרון לעבר מדינה פלשתינאית תוך התעלמות מהרוב במפלגתו יאלצו לבסוף את שריו הנעלמים והנאלמים להרים את קולם ולחבור לימין, כלומר אין להוציא מכלל אפשרות פילוג בליכוד. גם החקירות המחכות לשרון יכולות להשפיע.
2. הצטרפות העבודה, או חלקים ממנה, לממשלת שרון עשויה להוביל לפירוק המפלגה ההיסטורית וחלוקתה בין מרצ, שינוי ואולי גם הליכוד הממורכז.
3. התפרקות שינוי לגורמים, כי לא ברור מה המכנה המשותף לח"כים הרבים והטירונים שלה, פרט לשינאת חרדים.
הניתוח הנ"ל לא הביא בחשבון את מצב החרום שבו נתונה ישראל מזה שנתיים וחצי: מלחמת אוסלו, ומשבר כלכלי מעמיק הנובע ממנה. ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה, לכלכלתה ולחברה שלה מלחמת התשה כה ממושכת, המשרתת את מטרותיו של ערפאת, אך לא את צרכיה הקיומיים של ישראל. הן גוש השמאל והן גוש הימין רואים בסיום המלחמה תנאי הכרחי להתאוששות בתחומי הכלכלה והחברה. אבל, הגושים השונים נבדלים בדרך המוצעת לסיום המלחמה:
1. גוש השמאל תובע בריחה נוסח לבנון, תחת הסיסמא של הפרדה חד-צדדית, עם הסכם או בלעדיו.
2. גוש הימין גורס שיש לקצר את המלחמה על-ידי הכרעתה, הן כדי להחזיר את הביטחון והן כדי לשקם את הכלכלה.
3. גוש המרכז, כאשר כרת ברית עם חלק מגוש השמאל במסגרת הממשלה היוצאת, יצר מצב שבו לא ניתן היה לסיים את המלחמה באף אחת מ-2 הדרכים הנ"ל. כך הפכה מלחמת אוסלו למלחמת התשה יקרה, מכל הבחינות.
בבחירות 2003 נתנו הבוחרים עדיפות לדרך ההכרעה מול דרך הבריחה, כפתרון למלחמה ולמשבר הכלכלי. המלחמה מחייבת הכרה במציאות הכואבת, התעשתות כל הכוחות, זניחת החשבונאות הקואליציונית הקטנה וכינון ממשלת חרום. ממשלת חרום היא הכרחית במקום ממשלת אחדות בלתי אפשרית, והקמתה יכולה לשמש לכל הצדדים סולם לרדת מהעצים הגבוהים שעליהם טיפסו.