רק ספרים טובים

כל חובב ספרות מכיר את זה: לפחות פעם אחת במהלך חיי-קריאה, משתלט על אדם דחף משונה להרכיב לעצמו רשימה של ספרים שאותה ייקח עימו לאי בודד. אמת, האיים הבודדים כבר נמוגו בערפילי הנוסטלגיה, ובמקומם ימצא הטייל הספרותי רק גיאוגרפיה חבוטה של אטרקציות תיירותיות, אבל הלב עדיין רוצה לסדר את האהבות שבין הכריכות לפי מידת קרבתן לנפשו של הקורא. ולפחות פעם אחת במהלך אותם חיי קריאה ממש, בדרך כלל אחרי רכישת המשקפיים הארורים שבלעדיהם כבר קשה לגמוא ספרים ממרחק סביר, יידרשו קוראים לוויכוח רציני על אודות הרשימות שלהם: למה, בעצם, ניקח לאי את "שלושה בסירה אחת" אבל לא את "מועדון הפיקוויקים", את לואיס סטינבנסון אבל לא את קארל מאי, את אתגר קרת אבל לא את אורלי קסטל-בלום, או בדיוק להיפך? בשלב ההנמקות מתברר לרוב מקור הדחף שיצר את הרשימה מלכתחילה: ספרים שאהבנו, ספרים שאנחנו שבים אליהם, לא רק גואלים אותנו מבדידות קיומית, שהיא מנת חלקו של האדם המודרני באשר הוא, אלא גם מזכירים לנו מי אנו, מה היינו ומה נשתנה מעת שקראנו בהם לראשונה. וגם באי בודד, בהיותנו יצורים קוראים, אנחנו רוצים לידנו את הזכרונות הללו, ואם אפשר - בכריכה קשה.
גם עצם קיומה של הרשימה-לאי-בודד מעורר מחלוקת: לסופר הבריטי ג'יי. פ. וודהאוז מייחסים את האמירה, שהספר היחיד שהיה נוטל עימו לאי בודד הוא "מדריך מעשי לבניית סירות כדי להימלט מאי בודד".
יש מי שהופך את הדחף הרשימאי לעיסוק מרכזי בחיי הקריאה שלו, ומסכם עבור קוראים חדשים ממנו את המודרנה, את הקנון המערבי, את תולדות הספרות כולה בתשעה-עשר וחצי פרקים או יותר. מדפי העולם האנגלו-אמריקני מלאים בספרים על אודות ספרים אחרים, אתרי חנויות הספרים המקוונות מתרחבים והולכים ברשימות של קוראים שכולן מבקשות להכניס איזשהו סדר באמנות-המלים הפרועה לדורותיה.
אבל האם יש סדר שכזה? האם בכלל ניתן להתוות היסטוריה ספרותית משמעית שאינה שואבת את תוקפה רק מן הכרונולוגיה, הסוציולוגיה, הגיאוגרפיה או החלוקה לזרמים ולז'אנרים? האם, בסופו של דבר, כל רשימה שנערוך, כל הנמקה שנחבר, אינה אלא עדות לאזלת היד שלנו, להיותנו שבויים ברוח הזמן, להיותנו קוראים מאוד מוגבלים ביכולות האבחנה שלנו – מתוקף היותנו בני אנוש?

מאיפה נתחיל?

ואולי אפשר, בהשתדלות ובמידת ענווה, לקבוע מראש כמה אבני-דרך לרשימה ארוכה ומנומקת של ספרים שבלעדיהם חיי הקריאה שלנו, ומה שאנו יודעים מתוכם על נפש האדם ותרבותו, לא יהיו שלמים. נקרא להם "רק ספרים טובים", ברשותכם: כאלה ששרדו את תולעי-הזמן. כאלה שהם נס של ממש: מאות שנים חלפו מעת כתיבתם, והם ויוצריהם עדיין מושכים אותנו בכוח מתוך היום-יום שלנו אל תוך הוויה אחרת, מוכרת-לא-מוכרת, חוצה גבולות של לשון, תרבות, היסטוריה, אמונות, דעות ונוהגים. כמה כאלה מוכרים לבן-המערב? כמה שרדו באמת, ומי לא שרד אלא כמצוות אנשים מלומדה, ככזה שאנחנו מחזיקים על המדף בסלון רק כדי לנער ממנו אבק ולהתהדר בעצם נוכחותו?
מדוע שייקספיר הוא עדיין בן זמננו, וכריסטופר מארלו ממש לא? כיצד קורה, ש-399 שנים אחרי ש"דון קיחוטה" ראה אור לראשונה, אנחנו עדיין קוראים בו בהשתאות ראשונית של ילדים, ועדיין הוא מחלץ מאיתנו פרצי צחוק גדולים וספונטניים לגמרי, למרות שאנו מודעים היטב לחשיבותו הספרותית וההיסטורית? ולמה אותו נס עצמו לא אירע לבן-דורו של מיגל דה סרוונטס, הלא הוא הסופר הגדול מנדש פינטו? ספק אם שמעתם את שמעו: ב-1604, כש"מסעותיו של מנדש פינטו" ראה אור, ממש בשנה של "דון קיחוטה", היו שני הספרים רבי המכר הגדולים של העולם האיברי. אחד טבע מטבעות לשון ודימויים שנגררו אל תוך התרבות הפופולרית, השני מוכר רק לקומץ של קוראים, בדרך כלל מן האקדמיה. מדוע וכיצד זה קורה?
כדי לענות על שאלות כאלה נחוצה יותר מרשימה. קל להרכיב רשימה של ספרים גדולים ששינו את פני התרבות, ואפשר לעשות את זה בשעתיים-שלוש של לעיסת עיפרון תוך היזכרות מאומצת. קצת יותר מסובך – ואת זה אנסה לעשות כאן בחודשים הקרובים – להשתדל להסביר את הבחירות לרשימה של היצירות הספרותיות החשובות ביותר בדברי ימי הספרות המודרנית.
וגם כאן אפשר להתחיל ולהתווכח. מה זה "מודרני"? מרגע שהמציאו את החשמל או מרגע שהמציאו את הדפוס? או אולי – מרגע שהיצירה הכתובה הפכה להיות מזוהה עם היוצר עצמו, וכך עברה מהפכה משמעותית: לא עוד קולו של אלוהים דובר מתוך הכתובים, לא עוד מעשה כתיבה אנונימי שנועד לפאר ולהלל את האל ולהזהיר מפני השטן, אלא קול יחיד, מיוחד ואחד של אדם שמדבר אל קוראים כך, שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו.
המעבר מיצירה אנונימית אל קול ספרותי אינדיבידואלי ומזוהה לא התרחש בספרות בבת אחת. זהו תהליך שנמשך מאות שנים והגיע לזיכוך רק בתום תקופת הרנסנס. אכן, מוכרים לנו סופרים, משוררים ומחזאים שחיו ויצרו עוד קודם לכן, אבל בצידם, בזמנם ואחר כך, רוב הכותבים ורוב הכתובים שלא שרדו היו ונותרו אנונימיים לגמרי: כתיבה פרוזאית בדיונית, עד לסוף תקופת הרנסנס, כלל לא נחשבה ליצירת אמנות. שירה דווקא כן. האמן ומעשה האמנות נולדו כתאומים, יד ביד, וכיוון שבמלים עסקינן – ברגע שנולדו, נולד גם הקול הספרותי הייחודי.

מעשיו האיומים והמופלאים של ראבלה

כשאני מסירה אבק מעל המדפים, ברור לי כשמש מהו הקול הראשון שהייתי רוצה לראות ברשימה שכולה ספרים טובים, מן הרנסאנס ועד צ'כוב. זהו קולו העמוק, התבוני, הנשכני, הצחקני, המהדהד של פרנסואה ראבלה, מחבר "גרגנטוא ופנטגרואל".
האיש שכתב כי "ספרות היא בידור מצוין לבורגנים הגונים" השאיר אחריו חותם ענק באונה השמאלית של קוראים וכותבים רבים מספור, והוא מצליח לעשות כן גם 471 שנים אחרי הסנסציה הספרותית שהרעישה את פאריז בשנת 1532, עת הגיעו לסוחרי הספרים גליונות לא-חתוכים ראשונים של ספר, שאת שמו המקורי ניתן לתרגם, בדוחק ל"מעשיו האיומים והמופלאים של פנטגוראל ידוע-השם ועלילות הגבורה שלו", שם שלא היה מוכר ולו עותק אחד במו"לות הקדחתנית של ראשית המאה ה-21. עוד מעט נזכה סוף סוף לתרגום עברי מלא של הספר שידוע יותר כ"גרגנטואה ופנטגרואל", וכך יתוקן גם עיוות היסטורי קטן שבגללו, עד כה, לא זכינו: עידו בסוק תרגם, והספר צפוי לראות אור בהוצאת דביר והמפעל לתרגום ספרות מופת. ומי היה פרנסואה ראבלה, ועל שום מה ולמה בחרתי בו וביצירתו כראשונים ברשימה של ספרים שכולם טובים, אפילו טובים עד מאוד?
ספק אם היינו מסוגלים לשרוד יום אחד בפאריז של ימי ראבלה, אם במקרה היינו מגיעים לשם במכונת זמן משוכללת. תארו לעצמכם נהרות של ביוב פתוח זורמים ברחובות, גשר רעוע אחד על הסיין, צחנה מתמשכת והמולה ענקית של סוחרים קולניים, ערב-רב של פושטי יד מן הפרובינציה ובני אצולה שעסוקים בפליית כיניהם מתוך קפלטים מדוהנים, ועל כל אלה חולשת מרותה הבלתי מעורערת של הכנסיה, שמחליטה מה מותר לנו לקרוא ובעיקר מה אסור: את "גרגנטואה ופנטגרואל" גינתה מיד, וחלקים גדולים מתוך היצירה – שראתה אור לסירוגין במשך יותר מעשרים שנה – צונזרו עד חורמה.
לא היינו מבינים דבר מן העגה המדוברת, גם בהנחה שאנחנו דוברי צרפתית רהוטה בת ימינו. לא היינו מסוגלים לעמוד בהלם הצחנה, בקודים החברתיים שהיו נותרים סמויים לעינינו המודרניות, בתעוקת העול הרודני של אדוני-ארץ, בלפיתת החנק המחשבתית של דת ופוליטיקה שהיתה מובילה אותנו, כבני אדם חושבים, אל המוקד הכי קרוב. סביר להניח שבסופו של יום היו מוצאים עילה נאה להעלות אותנו על המוקד ככופרים, או משהו אחר, לקול מצהלותיו של המון פריזאי שנקבץ לחזות בשריפת-אדם, בידור זמין ונעים להמונים.

דיפלומט, תיאולוג, לשונאי, עורך דין וגם רופא

לזכותו של ראבלה צריך לומר, קודם כל, שהוא עצמו לא כל כך הסתדר עם זמנו ועם רוח הזמן. הוא נולד ב-1483, או אולי ב-1484 - המלומדים עדיין מתווכחים באופן שוודאי היה משעשע אותו - ליד שינון שבטוריין. אביו אנטואן היה עורך דין, ונחשב למלומד. לימים עתיד הבן לכתוב כי "העולם נמלא טפשים ועורכי דין", כהנמקה לכך שבני האדם איבדו את חוש ההומור שלהם. מעט מאוד ידוע על שנותיו הראשונות, אבל בזמנו לא החשיבו במיוחד את הילדות, ודאי לא לצורך ביוגרפיות: אדם נמדד אז במעשיו הבוגרים ולא במופעי הנפש של ינקותו. מכל מקום, כשמלאו לו 27 שנים, כך ידוע לנו, אפשר היה למצוא אותו עסוק בלימודי תיאולוגיה במנזר פרנציסקני מחמיר ליד העיר אנגר. הוא עורר עליו את חמת זעמם של הנזירים, שטרם הפנימו את יתרונות הרנסאנס: ראבלה קרא יותר מדי ספרים ביוונית וגם ביקש לתרגם אותם. הספרים הוחרמו, כמובן. הוא עבר למנזר אחר, וגם החליף מסדר נזירים והלך אצלך הבנדיקטינים, שנחשבו לפרוגרסיביים יותר, אבל גם שם לא היה טוב.
מן הימים הללו נשתמרה תחילת תרגום לכתבי הרודוטוס, וגם ידוע לנו שמתישהו כבר לא יכול היה לעמוד במחנק של חיי הנזירות ועקר לפאריז, שם עשה כמה דברים אסורים לגמרי על נזירים: למד להשתכר כהלכה ולחבב את היין, הכיר אלמנה עליזה וחי עמה בחטא – לימים צריך היה לקבל מחילה מיוחדת מן האפיפיור כדי ששני ילדיהם לא ייחשבו לממזרים שאסור להם לחיות בצוותא עם קתולים הגונים. הוא למד רפואה: מיום תחילת הלימודים ועד שהורשה לייעץ לחולים עברו בדיוק שישה שבועות. ראבלה עמד בבחינות בהצלחה לא מפני שהיה רופא גאון, אלא בגלל שידע יוונית. רוב חכמת הרפואה של זמנו התמצתה בכתביהם של גאלנוס ושל היפוקרטס, ומי שידע לדקלמם הכי טוב יכול היה לעבוד בבית חולים. בפאריס יצא לו שם של רופא חדשן, מפני שביצע נתיחות שלאחר המוות לצרכי מחקר, ואף הפך את הארועים הללו לטקסים פומביים. עד שהתחיל לכתוב פרוזה, היה לשונאי מוכשר, תיאולוג חריף, מלומד קלאסי, דיפלומט, וכן – גם עורך דין ורופא. איש רנסאנס אמיתי כבר אמרנו?

הבורגנים צוחקים. הכנסיה פחות

בימיו של ראבלה, היו תולים ספרים על חבל שנמתח מעל דוכנים בשוק. רוב היצירות החילוניות החדשות היו חוברות דקיקות (ספר היה מצרך יקר) של פרקים ראשונים מיצירות שלרוב לא היה להן המשך, כי הקהל הצביע ברגליים. עלילות גבורה של ענקים ויצורים פלאיים פרנסו את הדמיון הפופולרי שעבד שעות נוספות: הענק פנטגרואל כבר היה ידוע לחובבי החוברות, וראבלה נשען על תהילתו של זה כשכתב את הספר שלא היה מוכר אפילו עותק אחד, ובו תולדותיו ועלילותיו של ענק פלאי – שרק אחר כך התברר כי הוא בכלל בנו הצעיר של ענק אחר, גרגנטואה – הדמות שהותירה לנו, בלשונות המערב, את מטבע הלשון "תיאבון גרגנטואני" לתיאור משהו שאינו יודע שובעה.
1532, החלק הראשון של הספר רואה אור – ומצליח מאוד. הכנסיה מחרימה, הבורגנים קוראים ומתפקעים מצחוק, ראשו של ראבלה מסומן כאלמנט מסוכן מבחינה מחשבתית, אבל הוא ממשיך לכתוב. כמו יוצרים גדולים רבים אחריו, ראבלה לא הובן בזמנו, והיה עליו לגלות בכוחות עצמו את מחירה של ההחלטה לכתוב נגד הזרם ונגד הרוח. במקרה שלו, המחיר היה כמובן חירותו האישית. עד זקנה נזקק להגנה של אצילים בעלי השפעה שאהבו אותו ושימשו חיץ בינו לבין ידה הארוכה של הכנסיה.
במקור, יש לספר חמישה חלקים. ארבעה מהם, כך בטוחים המלומדים, הם פרי עטו של ראבלה, ולגבי החמישי, שהוא פחות מצחיק ועשיר מכולם, עדיין נטושה מחלוקת אם מדובר ביצירה אותנטית או בחיקוי עלוב. כך או כך, "גרגנטואה ופנטגרואל" הוא מופת של סאטירה נשכנית, של חירות מחשבתית, של ביקורת חברתית צורבת, של בוז תהומי למה נכון ומקובל ויאה – ולטעמי, ודאי אחד הספרים הכי מצחיקים שנכתבו אי פעם. אבל לא בגלל זה הוא פותח לי את הרשימה.
כדי להסביר מדוע, צריך לקחת נשימה ארוכה מכפי שאפשר לגייס בסופו של טור ראשון בסדרה. בשבוע הבא, עוד על "גרגנטואה ופנטגרואל", על מלחמות ענקים, על הספרייה הטפשית ביותר בעולם ועל משמעותו של הצחוק מעבר לזמן, וכיצד האדם המודרני נולד בד בבד עם גילוי העובדה, שהאדם הוא בבסיסו יצור קומי.