שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    פסטיבל רידינג
    האלבום החדש של לו ריד כולל השפעות כמעט מכל אלבומיו הקודמים, וגם כמה שירים יפים ביותר (וכמה בינוניים ביותר). בכל מקרה, עם לורי אנדרסון, דיוויד בואי וסטיב בושמי בקולות רקע - כמה רע זה כבר יכול להיות?

    לו ריד הוא משורר רוק שהעניק לתרבות האמריקנית כמה משיריה הכי טובים. הכתיבה שלו כה נועזת עד שריד נתן לרבים הרגשה שבהשוואה אליו כולנו מרובעים בצורה בלתי נסבלת. זה לא רק שריד כתב ושר את השירים הכי מעניינים על טרנסווסטייטס, התאבדות, אובססיות, התמכרויות, סאדו-מאזו ועוד נושאים שעסקו (לעתים עם הרבה הומור) בצד המסויט של הנפש, אלא שהדרך בה שר אותם והאופן בו הציג אותם היתה אנטי-מוזיקלית להפליא, מקורית, מעצבנת ויפהפיה כאחד.
    הוא באמת בלתי נסבל: איזה עוד יהודי יכול לצבוע את שיערו בבלונד נאצי בניסיון להיראות כמו חיית רוקנרול? מי עוד יכול להזריק הרואין מול קהל במהלך מופע? שלא יהיו לכם ספקות; ריד הוא סוטה. הוא מטורף. הוא איש ללא גבולות, אבל הוא גם אמן גדול, שטרם הספיק לעשות אלבום אחד שיהיה מושלם לגמרי (למעט בתקופת "וולווט אנדרגראונד"). ועדיין, הוא השפיע על כל כך הרבה אמנים, עד שלא ניתן לדמיין את עולם הפופ בלעדיו. והוא באמת גיבור של אמנים רבים.
    אבל לריד יש את הגיבור שלו, המשורר-סופר אדגר אלן פו, שאת אלבומו החדש "The Raven" (על-שם הפואמה המפורסמת של פו, "העורב"' שריד משכתב באלבום הזה), הוא מקדיש לו, לעולמו ולהשפעה שלו עליו. האלבום התקבל עד כה בקרירות בעולם, אבל אני מצאתי אותו מרגש. ריד, 62, מתגלה כילד שמנסה להבין את העולם, ולא רק כמי שמביט בפיכחון על הצד הפרוורסי של החיים. פו, שלא זכה בזמנו להערכה במולדתו והפך נערץ דווקא באירופה (ובעיקר בצרפת), הפך סמל לאטימות הממסד. ג'ון לנון השתמש בדמותו ב"אני ארי הים" כדי להתריס מול הקיבעון של מערכת החינוך באנגלית, שלא הצליחה להבין את שניהם – את לנון ואת פו. אבל ריד, שמבסס את האלבום על המחזמר שכתב, "POE-Try", מבקש להשתמש בו כמישהו שמציג את השאלות החשובות של החיים: למה אנו נמשכים לאסור ולשגוי? מהו שורש האינסטינקט הזה להרס עצמי? וכל יתר השאלות שהעסיקו את ריד לאורך כל הקריירה.
    ריד משוכנע כי המשורר הקלאסי (שפעל בחצי הראשון של המאה ה-19) הוא האמן הכי רלוונטי למאה שלנו. נושאי השירה שלו וקצב החריזה והמבנה של השירים, הם מבחינתו רונקרוליים ורלוונטיים לאורך כל הדרך.

    קלות בלתי נסבלת של כתיבה

    עוד בסיבוב ההופעות של "אקסטזי", איתו הגיע לישראל, ניתן היה להבחין כי ריד בכושר טוב. בהופעה ב"סינרמה" הוא שר יוצא מן הכלל וגובה בלהקה מדהימה. היתרונות האלה ממשיכים איתו לתקליט החדש, שמגובה באורחים רבים, ביניהם דייויד בואי, השחקן סטיב בושמי, וויליאם דה פו, לורי אנדרסון, דה בליינד בויז אוף אלבאמה, וסקסופוניסט הג'אז האוונגרדי אורנט קולמן. האלבום מזכיר קצת מכל האלבומים של ריד: הדיסוננסים של "מטאל מאשין מיוזיק", הרוקנרול הבסיסי של "ניו-יורק", הליריות של "ברלין", קצת סווינג של ברודוויי. מוזיקלית, לפחות, הוא אינו משופע בלחנים פגזיים (שמעולם לא היו הצד החזק של ריד), אבל מגובה בשפע של רעיונות הפקתיים שמעניקים חיות לשירים.
    האלבום סובל מכמה רצועות בינוניות למדי, ורגעים של חוסר סדר ופומפוזיות. בנוסף, בניגוד לסדר המופתי בשיריו של פו, ריד כמו שולף שירים מתוך "קלות בלתי נסבלת" של כתיבה. ללא חריזה, ללא משקל, זה נשמע כמו "אני מאמין" שנחרט על-גבי צלילים ומקצבים. יש תוכן, אבל אין צורה. אבל גם ה"קלות" הזו לא מצליחה להרוס אותו, כי השירים מנוגנים נהדר ויש כמה רצועות יפות ביותר: "Call On Me", דואט יפהפה של ריד וזוגתו לורי אנדרסון; "I wanna Know", שיר גוספל חזק על הרצון להכיר את אותו אינסטינקט שגורם לך לעשות דברים שאתה יודע שבבסיסם הם טעות, בו מתארחים "דה בליינד בויז אוף אלבאמה"; הביצוע החדש ל-"The Bed", שיר על זוגיות והתאבדות, במקור מתוך האלבום "ברלין"; "Guilty"' עם הסקסופון של אורנט קולמן' הוא פאנקי קצת מאולץ אבל בועט; ו-"Hop Frog", שיתוף הפעולה עם בואי, הוא שיר חמוד למדי. השיר הטוב באלבום הוא "Who Am I", הכולל תזמור מיתרים יפהפה, בו ריד נשמע בשיאו כזמר.
    "The Raven" יתקשה למשוך מאזינים חדשים, אבל בהחלט יעניין את כל מי שמתעניינים במה שיש לריד להגיד לעולם. אלבום שהוא שיעור בספרות ופילוסופיה, שמפעם לפעם יש בו גם מוזיקה כבירה. וזה לא יכול להיות כל כך רע.

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    עטיפת האלבום. תוכן ללא צורה
    ארכיון
    ריד. איש ללא גבולות
    ארכיון
    הטבות למנויים
    הטבות למנויים
    מומלצים