שלא יעבדו עליכם

ברגעי הייאוש הגדולים שחלפו עד להפסקה של המופע "Spirit Of The Dance", חישבתי את מרחק הכיסאות ביני לבין דלת היציאה. באמצע חלפה בי יותר מפעם אחת המחשבה מה אעשה ליוצר האירוע, שמעז לכנות את הדבר "אחת מהפקות המחול המוצלחות בעולם". מעולם לא נראה על במת המשכן לאמנויות בתל-אביב מופע כה עלוב ומעליב, והעובדה שמחיר כרטיס בודד נע בין 139-249 ש"ח, רק מעצימה את התחושה. אם כבר בא לכם לאס וגאס יד שניה, תמורת עשרות בודדות של שקלים, תוכלו לקבל את זה במופע "Wow", שמציג במלון הרויאל גארדן באילת, ובטוח שתיהנו יותר.
קצת קשה להאמין שמישהו בלהקה האירית מאמין שיש קשר קלוש כלשהו בינם לבין מופעים כמו ה"RiverDance" או "Lord Of The Dance" של מייקל פלטלי האגדי, אבל מה אכפת להם לעלות על הגל? החבורה שקפצה בערב שבת על במת המשכן נראתה יותר כמו אסופה של נערים ונערות, שתמורת כרטיס טיסה חינם לישראל ושיכון במלונות ארצנו היו מוכנים לעזוב את רחובות דבלין וללמוד שניים או שלושה צעדים. ואכן תהיתי, במהלך הדקות הארוכות עד להפסקה, כיצד נבחרו הרקדנים. מדובר ללא ספק בסולם חדש של קריטריונים, שבנוי בין היתר מחוסר קואורדינציה, היעדר כריזמה וקשיים בלמידת הכוריאוגרפיה של אלן הרדינג ("לילות בוגי").
בידיעות המקדימות שנשלחו לעיתונות נכתב כי הלהקה מנסה לייצר לעצמה נישה משל עצמה ותעודת זהות שונה מזו של פלטלי. עוד נכתב שבדיוק בשל כך המופע כולל סגנונות מחול בינלאומיים כמו סטפס, טנגו, פלמנקו, רד-הוט וסלסה, עם דגש, כמובן, על המחול האירי. אבל פלמנקו זה יותר מחצאיות אדומות ובגדי גוף שחורים, והריקוד האירי המסורתי הוא בהחלט יותר מחצאיות סקוטיות.

לא, תודה

הסיבה שלהקת הבולשוי הרוסית, שהיתה בעבר גולת הכותרת של המחול הקלאסי הרוסי, נחשבת מזה שנים כנחותה באיכותה, היא בין היתר משום שמטרת קיומה היא הרווח בלבד. על פי מודל זה הקימה הנהלת Spirit Of The Dance שש קבוצות שונות של רקדנים, שיפיצו את הבשורה ברחבי העולם. אין אלא להניח שלישראל, ככל הנראה, נשלחה קבוצת המתלמדים של אחת מלהקות הבת.
הקהל הישראלי מתורגל ברמה הגבוהה ביותר של מופעי תרבות מיובאים, וזו סיבה מספקת לא להניח לאמרגנים שרוצים להרוויח לזלזל בו. העובדה שכרטיסים ל"Spirit Of The Dance" אזלו נובעת לא מכך שמדובר במופע ראוי ובטח שלא במופע טוב, אלא מתוך הצורך של הקהל הישראלי בנורמליות וביופי. משהו שינתק אותנו למספר דקות מהאקטואליה הקשה, גם אם מדובר במחיר כספי גבוה. אבל כל אלה לא מתקבלים במופע ה-Review העילג הזה. ייאמר לזכות חברי הלהקה שלמרות הקושי הם הצליחו בכל זאת לסחוט מהקהל מחיאות כפיים, וגם זה, בדרכו, נחשב כסוג מסוים של כשרון.
הבעיה האמיתית אינה באופיה של להקת Spirit Of The Dance, אלא באופן בה הוצגה הלהקה על-ידי האמרגן הישראלי, שהביא אותה בפני הקהל. העובדה שהמצב הבטחוני הקשה כמעט שלא מאפשר לייבא אמנים מהשורה הראשונה, אינה סיבה להונות את הקהל. איזטוריה כזו לא צריך להביא לנו מחו"ל.